נולדתי בשנת 1923 בהמסוורת’, עיירה ביורקשייר, אנגליה. היה לי אח אחד, בוב, והוא היה גדול ממני. כשהייתי בערך בת תשע קיבל אבינו, אשר תיעב צביעות דתית, כמה ספרים החושפים את דתות הכזב והתרשם עמוקות מהדברים שקרא. כעבור כמה שנים ביקר בביתנו בוב אטקינסון והשמיע בעזרת פונוגרף הקלטה של אחד הנאומים שנשא אח רתרפורד. הבנו שההקלטה מקורה באותה קבוצה שפרסמה את הספרים הללו. הוריי הציעו לאח אטקינסון לאכול אתנו מדי ערב ולהשיב על שאלותינו המקראיות הרבות. הוזמנו לאסיפות שהתנהלו כמה קילומטרים מאתנו בביתו של אחד האחים. נענינו מייד להזמנה ונוסדה קהילה קטנה בהמסוורת’. בהמשך נהגנו לארח משרתי אזור (כיום משגיחי נפה) ולהזמין חלוצים שהתגוררו בקרבתנו להצטרף אלינו לארוחות. ההתרועעות עמם הותירה בי רושם עז.‏

קודם לכן כבר התחלנו להקים עסק, אבל אבי אמר לאחי: ”אם אתה רוצה להיות חלוץ, נרד מהעניין”. בוב הסכים ובגיל 21 עזב את הבית כדי לשרת כחלוץ. כעבור שנתיים, בגיל 16, התמניתי גם אני לחלוצה. רוב הזמן, למעט סופי השבוע, בישרתי לבדי בעזרת כרטיסי עדות ופונוגרף. אך יהוה בירך אותי בתלמידת מקרא שהתקדמה להפליא. בסופו של דבר רבים מבני משפחתה קיבלו את האמת. כעבור שנה התמניתי לחלוצה מיוחדת ושותפתי הייתה מרי הנשל. נשלחנו לשרת בשטח בלתי מוקצה במחוז צ’שייר.‏

היה זה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, והנשים היו צריכות לסייע במאמצי המלחמה. בתור משרתים במסגרת השירות המורחב, אנחנו החלוצים המיוחדים ציפינו לקבל פטור בדומה לאנשי דת אחרים. אך בתי המשפט סירבו להעניק לנו פטור, ונגזרו עליי 31 ימי מאסר. כעבור שנה, כאשר הייתי בת 19, נרשמתי כסרבנית מצפון.  הובאתי בפני שני בתי משפט, אך התיק נסגר. לאורך כל אותם ימים ידעתי שרוח הקודש סייעה לי ושיהוה אחז בידי ועזר לי להיות חזקה ואיתנה (‏יש’ מ”א:10,‏ 13‏).‏

פגשתי את ארתור מתיוס בשנת 1946. מייד לאחר שסיים לרצות שלושה חודשי מאסר כסרבן מצפון, הוא הצטרף לאחיו דניס, שהיה חלוץ מיוחד בהמסוורת’. אביהם לימד אותם על יהוה מינקותם, והם נטבלו בגיל העשרה. עד מהרה נשלח דניס לאירלנד והותיר את ארתור ללא שותף. הוריי התרשמו מהתנהגותו של חלוץ צעיר וחרוץ זה, ולכן הזמינו אותו לגור אתם. במהלך ביקוריי, נהגנו ארתור ואני להתנדב לשטוף כלים אחרי הארוחות. עם הזמן התחלנו להתכתב. בשנת 1948 נגזרו על ארתור שלושה חודשי מאסר נוספים. התחתנו בינואר 1949 ומטרתנו הייתה להישאר זמן רב ככל האפשר בשירות המורחב. ניהלנו את כספנו בצורה נבונה וניצלנו את ימי החופשה שלנו כדי להרוויח כסף מקטיף פֵרות. תודות לברכת יהוה עלה בידנו להמשיך לשרת כחלוצים.‏

כעבור כשנה התבקשנו לעבור לצפון אירלנד, ראשית לארמאג ולאחר מכן לניורי, עיירות שרוב תושביהן היו קתולים. באזור שררה מתיחות רבה, והיה עלינו לגלות משנה זהירות וכושר הבחנה בשיחותינו עם אנשים. האסיפות נערכו בביתם של זוג משיחיים שהיה מרוחק 16 קילומטר מביתנו. באסיפות נכחו כשמונה אנשים. כאשר הזמינו אותנו להישאר ללון שם, ישנו על הרצפה ונהנינו למחרת מארוחת בוקר מזינה. עד כמה משמח לדעת שכיום ישנם באזור עדי־יהוה רבים.‏

אחי ואשתו לוטי כבר שירתו כחלוצים מיוחדים בצפון אירלנד, ובשנת 1952 נכחנו ארבעתנו בכינוס מחוזי בבלפסט. אח אדיב אחד אירח את ארבעתנו ואת פרייס יוּז, שהיה באותם ימים משרת הסניף של בריטניה. ערב אחד שוחחנו על הוצאתו לאור של הספרון דרכו של אלוהים היא אהבה ‏(God’s Way Is Love), שהוכן במיוחד עבור השדה של אירלנד. אח יוז סיפר על הקושי לבשר לקתולים ברפובליקה של אירלנד. אחים גורשו ממגוריהם והתמודדו עם התקפות אספסוף שאותן יזמו הכמרים. ”אנחנו זקוקים לזוגות עם רכבים”, אמר פרייס, ”כדי שישתתפו במבצע מיוחד של הפצת הספרון ברחבי המדינה”.‏ * תגובתנו המיידית הייתה: ”נעשה זאת!” – המילים המופיעות בתחילת הסיפור.‏

מקום אחד בדבלין שתמיד היה פתוח עבור  חלוצים היה ביתה של מאמא רוטלנד, אחות ותיקה ונאמנה. לאחר שעצרנו שם לזמן מה ומכרנו חלק ממיטלטלינו, הצטופפנו ארבעתנו באופנוע עם סירת צד שהיה שייך לבוב ויצאנו לחפש מכונית. מצאנו מכונית יד שנייה שהתאימה לנו וביקשנו מהמוכר להוביל אותה אלינו, מפני שאיש מאתנו לא ידע לנהוג. במשך כל אותו ערב ישב ארתור על המיטה, דמיין שהוא ברכב ותרגל העברת הילוכים. למחרת בבוקר, בשעה שניסה להוציא את הרכב מהחנייה המקורה, הגיעה שליחה ששמה מילדרד ווילט (שלימים נישאה לג’ון בר). היא ידעה לנהוג! היא לימדה את ארתור לנהוג, ולאחר מכן היינו מוכנים לצאת לדרך.‏

היינו צריכים מקום מגורים. נזהרנו שלא לגור בקרוון מחשש שמתנגדינו יעלו אותו באש. לכן חיפשנו בית, אך לשווא. באותו הלילה ישנו ארבעתנו במכונית. למחרת כל מה שיכולנו למצוא היה קרוון קטן תוצרת בית עם מיטת קומתיים קטנה. הקרוון הפך לביתנו. להפתעתנו לא התקשינו כלל להחנות את הקרוון בשטח של איכרים ידידותיים. בכל פעם כיסינו שטח שהיה מרוחק מהקרוון בין 16 ל־24 קילומטר. לאחר שהמשכנו הלאה, היינו חוזרים כדי לבשר לאנשים שהתגוררו באזור שבו החנינו קודם לכן את הקרוון.‏

בישרנו בכל הבתים בדרום־מזרח הרפובליקה מבלי להיתקל בהתנגדות רבה. הפצנו למעלה מ־20,000 ספרונים והעברנו למשרד הסניף בבריטניה את שמותיהם של המעוניינים. איזו ברכה זו לדעת שיש כיום באזור מאות עדי־יהוה!‏

לימים נשלחנו לדרום לונדון. תוך כמה שבועות קיבל ארתור שיחת טלפון ממשרד הסניף בבריטניה והתבקש להתחיל בשירות הנפתי כבר למחרת! לאחר שבוע של הכשרה נסענו לנפה שלנו בסקוטלנד. לארתור לא היה זמן נוסף להכין את נאומיו, ונכונותו להתמודד עם אתגרים בשירות יהוה עודדה אותי מאוד. נהנינו מאוד מהשירות הנפתי. לאחר ששירתנו במשך כמה שנים בשטח בלתי מוקצה, הייתה זו ברכה של ממש לשרת יחד עם אחים ואחיות רבים.‏

כאשר הוזמן ארתור ללמוד בבית־הספר גלעד, קורס בן עשרה חודשים, שנערך בשנת 1962, היה עלינו לקבל החלטה חשובה. הגענו למסקנה שאף־על־פי שלא אצטרף אליו, יהיה זה נכון מצד ארתור להיענות להזמנה. הואיל ונותרתי ללא שותף, נשלחתי חזרה להמסוורת’ כחלוצה מיוחדת. עם שובו של ארתור כעבור שנה התמנינו לשירות המחוזי בסקוטלנד, צפון אנגליה וצפון אירלנד.‏

בשנת 1964 קיבל ארתור משימה חדשה כמשרת הסניף ברפובליקה של אירלנד. נהנינו מאוד מהשירות המחוזי, לכן חששתי בתחילה מהשינוי. במבט לאחור אני אסירת תודה על הזכות שנפלה בחלקי לשרת בבית־אל. אני מאמינה שכאשר אתה מסכים לבצע משימה, גם אם אתה לא ממש מתלהב ממנה, יהוה תמיד מברך אותך. עבדתי עבודות משרדיות, הכנתי משלוחי ספרות, בישלתי וניקיתי. למשך זמן מה שירתנו במקביל בשירות המחוזי והתאפשר לנו לפגוש אחים ברחבי המדינה. תודות לכך, ולעובדה שראינו את התקדמותם של תלמידי המקרא שלנו, נוצרו קשרים הדוקים עם משפחתנו הרוחנית באירלנד. איזו ברכה גדולה!‏

הכינוס הבינלאומי הראשון באירלנד נערך בדבלין בשנת 1965.‏ * חרף התנגדות עזה מכל החזיתות, נחל הכינוס הצלחה רבה. בתוכנית נכחו 3,948 איש ו־65 נטבלו. כל מי שסיפקו מגורים ל־3,500 הנציגים שהגיעו מארצות אחרות קיבלו מכתב הערכה. בנוסף, בעלי הבתים שיבחו את התנהגותם של הנציגים. זוהי אכן הייתה נקודת מפנה באירלנד.‏

בשנת 1966 אוחדו צפון ודרום אירלנד תחת השגחת משרד הסניף בדבלין – מה שהיה מנוגד לגמרי לפילוגים הפוליטיים והדתיים ששררו ברחבי האי. התרגשנו מאוד לראות כל כך הרבה קתולים חובקים את האמת ומשרתים לצד אחים שהיו בעברם פרוטסטנטים.‏

בשנת 2011 השתנו חיינו לגמרי כאשר מוזגו הסניפים של בריטניה ואירלנד ונשלחנו לשרת בבית־אל בלונדון. החדשות הגיעו בתקופה שבה התחלתי להיות מודאגת מבריאותו של ארתור. הוא אובחן כחולה פרקינסון. ב־20 במאי 2015 נפטר שותפי ל־66 שנות נישואין.‏

בשנים האחרונות חוויתי שברון לב, דיכאון ואבל. בעבר ארתור תמיד היה שם בשבילי. עד כמה אני מתגעגעת אליו! אבל כשאתה מתמודד עם מצבים כאלה, אתה קרב יותר ליהוה. זה גם מחמם את הלב לדעת עד כמה אהוב היה ארתור. קיבלתי מכתבים מאחים מאירלנד, בריטניה ואפילו ארצות הברית. אין מילים בפי לתאר עד כמה עזרו לי המכתבים הללו. גם אחיו של ארתור דניס, אשתו מֵוויס ואחייניותיי רות וג’ודי מעודדים אותי מאוד.‏

פסוק אחד שאני שואבת ממנו עידוד רב הוא ישעיהו ל’:18‏. שם כתוב: ”יחכה יהוה לחננכם, ולכן ירום לרחמכם. כי אלוהי משפט יהוה. אשרי כל חוכי לו”. מצאתי נחמה אמיתית בידיעה שיהוה מחכה בסבלנות לשים קץ לבעיות ולתת לנו משימות מרגשות בעולמו החדש.‏

במבט לאחור על חיינו אני יכולה לראות כיצד הדריך ובירך יהוה את הפעילות באירלנד. אני מרגישה שנפלה בחלקי זכות גדולה לתרום חלק קטן בגידול רוחני זה. אין ספק שאם אנו עושים את מה שמבקש יהוה, תמיד נזכה לברכות.‏