על רצפת רכבת שעשתה דרכה לניו־יורק סיטי, מצא הכומר עלון דתי. ’נפש האדם בת־תמותה’, נאמר בעלון. סקרנותו ניצתה, והוא החל לקרוא. תדהמה אחזה בו משום שעד אז מעולם לא הטיל ספק בהישארות הנפש. בעת ההיא לא היה לו מושג מי חיבר את העלון. למרות זאת, הטיעונים נראו לו סבירים ומקראיים וראויים למחקר מעמיק.‏

הכומר היה ג’ורג’ סטוֹרז, והדבר אירע ב־1837, השנה שבה החל צ’ארלס דרווין להעלות על הכתב את רעיונותיו, אשר לימים התגבשו והיו לתורת האבולוציה. העולם עדיין היה דתי, והרוב האמינו באלוהים. רבים קראו במקרא וראו בו מקור מוסמך.‏

בהמשך נודע לסטורז שהעלון נכתב בידי הנרי גְרוּ מפילדלפיה שבפנסילבניה. גרוּ דגל בעיקרון האומר ש”הפסוק... הוא הפרשן הטוב ביותר של עצמו”. הוא ועמיתיו שקדו על המקרא במטרה לחיות ולפעול על־פי עצותיו. מחקריהם חשפו מספר אמיתות מקראיות יפהפיות.‏

בהשפעת כתביו של גרוּ, בחן סטורז את מה שיש לכתבי־הקודש לומר בעניין הנפש ודן בנושא עם כמרים אחרים. לאחר חמש שנות לימוד שקדני, החליט סטורז לתת פומבי לאמת המקראית שמצא, אשר הייתה בעיניו כמרגלית יקרת ערך. בתחילה הכין דרשה שאותה נשא באחד מימי ראשון בשנת 1842. עם זאת, סטורז ראה לנכון לשאת דרשות נוספות כדי להציג את הנושא במלוא היקפו. בסופו של דבר, הכין שש דרשות על אי־נצחיותה של הנפש, ואותן הוציא לאור בספרון שש דרשות ‏(Six Sermons). סטורז השווה בין פסוק לפסוק כדי לחשוף את האמת המקראית שהייתה קבורה מתחת לתורות נוצריות מחללות שם שמיים.‏

המקרא מסביר שתלמידיו המשוחים של ישוע לובשים אלמוות כגמול על נאמנותם (‏קורינתים א’. ט”ו:50–56‏). לדידו של סטורז, אם אלמוות נחשב לגמול, לא ייתכן שנפשות הרשעים אלמותיות. במקום לעסוק בהשערות, פנה לכתבי־הקודש. הוא ניתח את הפסוק במתי י’:28 האומר: ”יראו מזה אשר יכול לגרום הן לאובדן הנפש והן לאובדן הגוף בגיהינום”. אם כן, הנפש בת אבדון. הוא קרא גם ביחזקאל י”ח:4‏. הכתוב אומר: ”הנפש החוטאת היא  תמות”. בראייה כוללת על המקרא כולו, הזדקרה אמת זו במלוא הדרה. ”אם דעתי בנושא נכונה”, כתב סטורז, ”כי אז חלקים רבים בכתבי־הקודש, אשר נטשטשו בשל תורה נפוצה זו, נעשים בהירים, יפים ומלאי משמעות ותוקף”.‏

אך מה באשר לפסוקים כמו יהודה 7‏? הפסוק אומר: ”כשם שסדום ועמורה והערים הקרובות, אשר בדרך דומה להם התמכרו לזנות והלכו אחר יצורים אחרים, מוצגות לדוגמה בסבלן דין אש עולם”. מקריאת הפסוק עולה המסקנה שנפשות האנשים שהומתו בסדום ועמורה מתענות באש עולם. ”הבה נשווה בין פסוק לפסוק”, כתב סטורז. הוא ציטט מפטרוס ב’. ב’:5, 6‏: ”וגם על העולם הקדום לא חס, אבל בהביאו מבול על עולם של רשעים שמר את נוח. ... את הערים סדום ועמורה שרף לאפר לאחר שדן אותן למהפכה, בשימו אותן לדוגמה לעתידים לעשות רשעה”. סדום ועמורה היו לאפר ונידונו לאבדון עולם עם יושביהם.‏

‏”פטרוס זורק אור על איגרת יהודה”, הבהיר סטורז. ”שני הספרים מראים בעליל מה עשה אלוהים בחרון אפו לחוטאים. ... העונשים הללו שהושתו על העולם הקדום, סדום ועמורה, הם אזהרה נצחית או ’דוגמת עולם’ לכול בדבר קץ העולם”. אם כן, יהודה דיבר על כך שהאש שכילתה את סדום ועמורה הביאה לידי נזק בלתי הפיך ונצחי. אין בזה דבר וחצי דבר כדי לשנות את העובדה שהנפש בת תמותה.‏

סטורז לא איגד פסוקים שתמכו בעמדתו ובה בעת התעלם מפסוקים אחרים. הוא התחשב בהקשרו של כל פסוק ובטון הכללי של המקרא כולו. אם נדמה היה שפסוק אחד סותר פסוקים אחרים, בחן סטורז את יתר כתבי־הקודש למציאת הסבר מתקבל על הדעת.‏

מבין עמיתיו של ג’ורג’ סטורז היה בחור צעיר שארגן קבוצה ללימוד המקרא בפיטסברג שבפנסילבניה. שמו היה צ’ארלס טייז ראסל. אחד ממאמריו הראשונים בנושאים מקראיים ראה אור ב־1876 בכתב העת בוחן המקרא ‏(Bible Examiner) בעריכת סטורז. ראסל הודה שתלמידי מקרא שקדמו לו הטביעו בו את חותמם. מאוחר יותר, כעורך כתב העת המצפה של ציון, הביע הערכה על העזרה הרבה שהושיט לו סטורז הן בעל פה והן בכתב.‏

בגיל 18 ארגן צ’. ט. ראסל כיתה ללימוד המקרא ויצר מתכונת כלשהי לחקר כתבי־הקודש. מקמילן, תלמיד מקרא שהיה משותפיו של ראסל, הסביר את השיטה: ”מישהו היה מעלה שאלה, ובעקבות זאת נפתח דיון בנושא. הם עיינו בכל הפסוקים הרלוונטיים, ואז כשנחה דעתם מן ההתאמה בין הפסוקים, הצהירו את מסקנתם והעלו אותה על הכתב”.‏

ראסל היה משוכנע שהמקרא כמקשה אחת חייב לשאת מסר הרמוני ועקבי לכל אורכו, מסר העולה בקנה אחד עם אישיות האל מחברו. לשיטתו, כל אימת שקטע מסוים במקרא קשה להבנה, יש להבהירו ולבארו על־פי יתר חלקי המקרא.‏

לא ראסל, לא סטורז ולא גרוּ היו הראשונים שנתנו למקרא להיות הפרשן של עצמו. מסורת זו החלה זמן רב קודם לכן בישוע המשיח, מייסד דת האמת המשיחית. הוא נעזר במספר פסוקים להבהרת מובנו האמיתי של פסוק. לדוגמה, כאשר כעסו  הפרושים על תלמידיו על כך שקטפו שיבולים בשבת, הראה ישוע מהמסופר בשמואל א’. כ”א:7‏, כיצד יש לקיים את מצוות השבת. אותם מנהיגי דת הכירו את הפרשה, שם מסופר שדוד ואנשיו אכלו מלחם הפנים. בהמשך התייחס ישוע לקטע מן התורה המציין שרק לכוהנים מבית אהרון הותר לאכול מלחם הפנים (‏שמות כ”ט:32, 33;‏ ויקרא כ”ד:9‏). ולמרות זאת, לדוד נאמר לאכול מן הלחם הזה ללא היסוס. לסיום טיעוניו המשכנעים ציטט ישוע מספר הושע: ”אילו ידעתם מה משמע ’חסד חפצתי ולא זבח’, לא הייתם מרשיעים את הנקיים” (‏מתי י”ב:1–8‏). איזו דוגמה יפה של השוואה בין פסוק אחד לפסוקים אחרים כדרך להשגת הבנה מדויקת!‏

תלמידי ישוע פעלו באותה מתכונת והבהירו פסוקים בעזרת פסוקים אחרים. כאשר לימד השליח פאולוס את אנשי תסלוניקי, ”דרש לפניהם מתוך הכתובים כשהוא מסביר ומוכיח [‏‏”בעזרת הפניות”, ע”ח‏] כי המשיח היה צריך לסבול ולקום מן המתים” (‏מעשי השליחים י”ז:2, 3‏). גם באיגרות שכתב ברוח הקודש, הניח פאולוס למקרא להיות הפרשן של עצמו. למשל, באיגרתו אל העברים ציטט פסוקים רבים כדי להוכיח שהתורה הייתה צל הטובות העתידות (‏עברים י’:1–18‏).‏

תלמידי המקרא הכנים במאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 פשוט שבו למתכונת המשיחית. מסורת ההשוואה בין פסוקים נמשכת בכתב העת המצפה ‏(‏תסלוניקים ב’. ב’:15‏). על בסיס עיקרון זה מנתחים עדי־יהוה את פסוקי המקרא.‏

כיצד נוכל לחקות את דוגמתם הטובה של ישוע ושל תלמידיו הנאמנים בקריאת המקרא? ראשית, ניתן לבחון את ההקשר המיידי של הפסוק הנידון. כיצד עוזר לנו ההקשר להגיע למשמעות הכתוב? נמחיש זאת בעזרת דוגמה. הבה נקרא את דברי ישוע במתי ט”ז:28‏: ”אמן. אומר אני לכם, יש מן העומדים פה שלא יטעמו מוות עד כי יראו את בן האדם בא במלכותו”. יש הגורסים שמילים אלו לא התקיימו משום שתלמידי ישוע ששמעו את דבריו מתו בטרם נוסדה מלכות אלוהים בשמיים. המקרא לפרשן ‏(אנג’) אף מעיר ביחס לפסוק: ”תחזית זו לא התגשמה, ומאוחר יותר נאלצו המשיחיים להסביר שהדברים נאמרו בלשון השְאלה”.‏

ואולם, הקשר הפסוק והקשרם של הקטעים המקבילים במרקוס ובלוקס, מסייעים לנו להבין את פשרו. מה מספר מתי מייד לאחר שציין את המילים האלו שצוטטו לעיל? הוא כתב: ”לאחר שישה ימים לקח ישוע את כיפא [פטרוס] ואת יעקב ואת יוחנן אחיו. הוא העלה אותם להר גבוה לבדם והשתנה לעיניהם” (‏מתי י”ז:1, 2‏). גם מרקוס ולוקס הסמיכו את דברי ישוע בנושא המלכות לסיפור ההשתנות (‏מרקוס ט’:1–8;‏ לוקס ט’:27–36‏). בואו של ישוע כמלך הומחש בחזון ההשתנות בהראותו את כבודו במעמד שלושת השליחים. פטרוס נותן משנה תוקף להבנה זו. הוא מדבר על ’גבורת אדוננו ישוע המשיח ועל בואו’ בהקשר להשתנות ישוע שאותה ראה במו עיניו (‏פטרוס ב’. א’:16–18‏).‏

נניח שאינך מבין פסוק גם לאחר שבחנת את הקשרו. במקרה כזה מומלץ שתשווה בינו לבין פסוקים אחרים תוך התחשבות בטון הכללי של המקרא. אחד מכלי העזר המעולים בעניין זה מצוי בתרגום עולם  חדש של כתבי־הקודש, הזמין כיום בשלמותו או בחלקו ב־57 שפות. מדובר ברשימת הפניות המופיעה בעמודה המרכזית שבכל עמוד במהדורות רבות של תרגום זה. ישנן יותר מ־125,000 הפניות בתרגום עולם חדש של כתבי־הקודש — עם הפניות הקיים במספר שפות עיקריות. במבוא לתרגום זה מוסבר: ”השוואה מדוקדקת בין ההפניות ועיון בהערות השוליים הנלוות, חושפים את ההרמוניה הפנימית השוררת בין 66 הספרים המרכיבים את המקרא ומוכיחים שהם מהווים ספר אחד שנכתב בהשראת אלוהים”.‏

נראה כעת כיצד השימוש בהפניות עוזר לנו לרדת לפשרו של פסוק. ניקח לדוגמה את תולדות אברם או אברהם. השאלה היא: בהנהגת מי יצאו אברם ומשפחתו מאור כשדים? בבראשית י”א:31 כתוב: ”ויקח תרח את אברם בנו, ואת לוט... ואת שרי כלתו אשת אברם בנו, ויצאו איתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען. ויבואו עד חרן וישבו שם”. מקריאת הפסוק מתקבלת המסקנה שתרח אבי אברם הנהיג את המסע. ואולם, בתרגום עולם חדש ישנן 11 הפניות לפסוק. האחרונה מפנה אותנו למעשי השליחים ז’:2‏, שם מובאים דברי סטפנוס ליהודים במאה הראשונה לספירה: ”אלוהי הכבוד נראה אל אברהם אבינו בהיותו בארם נהרים, לפני שגר בחרן, ואמר אליו, ’לך לך מארצך וממולדתך ובוא אל הארץ אשר אראך’” (‏מעשי השליחים ז’:2, 3‏). האם התבלבל סטפנוס והתכוון ליציאת אברם מחרן? ברור שלא, שהרי זהו חלק מדבר־אלוהים שנכתב בהשראת האל (‏בראשית י”ב:1–3‏).‏

אם כן, מדוע נאמר בבראשית י”א:31‏: ”ויקח תרח את אברם בנו” ואת יתר בני משפחתו בצאתם מאור כשדים? תרח היה ראש המשפחה וניאות ללכת עם אברם. על כן מיוחס לו מעבר המשפחה לחרן. אם נשווה בין שני הפסוקים ונמזג אותם נוכל לראות בעיני רוחנו מה בדיוק קרה. אברם שכנע בכבוד את אביו לצאת מאור כשדים כמצוות אלוהים.‏

בקריאת כתבי־הקודש עלינו להביא בחשבון את ההקשר ואת הטון הכללי של המקרא. למשיחיים נאמר: ”לא קיבלנו את רוח העולם, אלא את הרוח אשר מאת האלוהים, כדי שנדע את הדברים שאלוהים נותן לנו בחסדו. ואותם אנחנו מביעים לא במילים שחוכמת אנוש מלמדת, אלא במילים שהרוח מלמדת, כשאנו מפרשים דברים רוחניים בהגדרות רוחניות” (‏קורינתים א’. ב’:11–13‏). עלינו להתחנן ליהוה שיעזור לנו להבין את דברו ו’לפרש דברים רוחניים בהגדרות רוחניות’ על־ידי עיון בהקשרו של הפסוק הנידון וקריאת פסוקים רלוונטיים אחרים. מי ייתן ונמשיך ללמוד את דבר־אלוהים למען נמצא בו אמיתות הבוהקות כמרגליות.‏