מחוץ לתיבה המשיכו האנשים לחיות כמו מקודם. הם עדיין לא האמינו שיירד מבול. הם ודאי צחקו יותר מתמיד. אבל יום אחד הם הפסיקו לצחוק.‏

לפתע פתאום התחילו לרדת גשמים. מים רבים ירדו מן השמים, ממש כמו שאתה שופך מים מן הדלי. נוח צדק! אבל עכשיו היה מאוחר מדי להיכנס אל התיבה. יהוה סגר היטב את הדלת.‏

תוך זמן קצר היתה כל האדמה הנמוכה מכוסה במים. המים הפכו להיות נהרות גדולים. הם הפילו עצים וגלגלו אבנים וסלעים, והקימו הרבה רעש. האנשים פחדו. הם טיפסו אל המקומות הגבוהים. עד כמה הצטערו על שלא הקשיבו לנוח ולא נכנסו אל התיבה כשהדלת עדיין היתה פתוחה! אבל עכשיו היה מאוחר מדי.‏

המים המשיכו לגבוה יותר ויותר. גשם חזק ירד מן השמים במשך ארבעים יום וארבעים לילה. המים התחילו להגיע עד לגובה ההרים, ואחרי־כן כיסו אפילו את ההרים הגבוהים. כפי שהזהיר אלוהים, כל האנשים והחיות שמחוץ לתיבה מתו. אבל כל האנשים והחיות שבתוכה היו בטוחים מכל רע.‏

נוח ובניו עשו עבודה טובה כשבנו את התיבה. המים הרימו אותה למעלה, והיא צפה על־פני המים. ואז יום אחד, כשפסק הגשם לרדת, השמש התחילה לזרוח. איזה מראה היה זה! היה רק ים אחד גדול, והדבר היחיד שאפשר היה לראות היתה התיבה שצפה עליו.‏

הענקים כבר לא היו. הם כבר לא יזיקו לאנשים. כולם מתו, יחד עם האמהות שלהם ועם שאר האנשים הרעים. אבל מה קרה לאבותיהם?‏

האבות של הענקים לא היו אנשים כמונו. הם היו מלאכים שירדו כדי לחיות כמו האנשים על הארץ. לכן, כאשר ירד המבול, הם לא מתו עם יתר האנשים. הם הפסיקו להשתמש בגוף שעשו לעצמם, וחזרו אל השמים כמלאכים. אבל עכשיו אלוהים כבר לא הרשה להם להיות חלק ממשפחת המלאכים שלו. לכן, הם נעשו המלאכים של השטן. במקרא הם נקראים השדים.‏

עכשיו גרם אלוהים לרוח לנשוב, ופני המים התחילו לרדת. אחרי חמישה חודשים נחה התיבה על ראש אחד ההרים. עברו עוד ימים רבים, ואלה שבתוך התיבה יכלו להביט החוצה ולראות את ראשי ההרים. פני המים המשיכו לרדת.‏

נוח שחרר מן התיבה ציפור שחורה בשם עורב. היא עפה מעט, אבל חזרה אל התיבה, בגלל שלא מצאה מקום לעמוד עליו. היא המשיכה לעופף, ובכל פעם שחזרה היא נחה על התיבה.‏

נוח רצה לדעת אם עדיין נשארו מים על האדמה, ולכן שלח מן התיבה יונה. אבל גם היונה חזרה, מפני שלא מצאה מקום לנוח. אחרי כמה ימים שלח אותה נוח שנית, והיא חזרה עם עלה זית בפיה. עכשיו ידע נוח שכל המים ירדו מתחת לאדמה. נוח שלח את היונה בפעם השלישית, וסוף סוף היא מצאה מקום יבש לנוח עליו.‏

עכשיו דיבר אלוהים אל נוח ואמר לו: ’צא מן התיבה. קח איתך את משפחתך ואת כל החיות’. הם נשארו בתוך התיבה במשך יותר משנה שלימה. תאר לעצמך עד כמה שמחו לצאת החוצה ולהיות בחיים!‏