השנים חלפו — עשר שנים, עשרים שנה, שלושים שנה, שלושים־ותשע שנה! ובני־ישראל עדיין נודדים במדבר. אבל, במשך כל השנים האלה דאג אלוהים לעמו. הוא האכיל אותם במן. הוא הוביל אותם בעזרת עמוד־ענן ביום, ועמוד־אש בלילה. ובמשך כל השנים האלה לא בלו בגדיהם ולא כאבו רגליהם.‏

והנה הגיע החודש הראשון של השנה הארבעים ליציאתם ממצרים. בני־ישראל חנו שוב בקָדֵש. הם חנו שם גם כאשר נשלחו שנים־עשר המרגלים כדי לרגל את ארץ כנען, קרוב לארבעים שנה לפני־כן. מרים, אחות משה, מתה בקָדֵש. וכמו שהיה לפני־כן, גם עכשיו היו שם בעיות.‏

העם לא יכול היה למצוא מים. לכן, הם התלוננו לפני משה: ’מוטב היה לנו למות. מדוע הוצאת אותנו ממצרים אל המקום הנורא והשומם הזה? אין פה חיטה, אין תאנים, אין ענבים ואין רימונים. אין אפילו מים לשתות’.‏

כאשר משה ואהרון ניגשו אל אוהל מועד להתפלל, אמר יהוה אל משה: ’אסוף את כל העם, ודבר אל הסלע לפני כולם. אז ייצאו ממנו מים שיספיקו לכל העם ולכל בהמותיהם’.‏

משה אסף את כל העם, ואמר להם: ’שימעו, אתם שאינכם בוטחים באלוהים! האם מן הסלע הזה נוציא לכם, אני ואהרון, מים?’ אז היכה משה במטה שלו פעמיים בסלע, וזרם גדול של מים פרץ ויצא מן הסלע. המים הספיקו לכל העם וגם לבהמות.‏

אבל יהוה כעס על משה ועל אהרון. האם אתה יודע מדוע? מפני שמשה ואהרון אמרו שהם אלה שיוציאו מים מן הסלע. אבל, יהוה בעצם עשה זאת. ובגלל שמשה ואהרון לא אמרו את האמת על כך, החליט יהוה להעניש אותם. ’לא תובילו את עמי לארץ כנען’, אמר להם.‏

בני־ישראל עזבו את קדש. אחרי זמן קצר הם הגיעו להור ההר. שם מת אהרון, על ראש ההר. הוא היה בן מאה עשרים־ושלוש שנה. בני־ישראל היו עצובים מאוד, והם בכו על אהרון במשך שלושים יום. בנו, אלעזר, ירש את מקומו בתור הכהן הגדול של עם־ישראל.‏