יש שרואים במילים הבאות את דברי הפתיחה המפורסמים ביותר שנכתבו מעולם: ”בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ” (‏בראשית א’:1‏). במשפט פשוט ונשגב זה, המקרא מציג בפנינו את הישות שהיא למעשה דמות המפתח לכל אורך כתבי־הקודש — האל הכול יכול, יהוה. הפסוק הראשון במקרא מגלה שאלוהים הוא הבורא של היקום העצום, כולל כדור־הארץ שלנו. הפסוקים שבהמשך מסבירים שבמהלך סדרה של תקופות ארוכות, או ימים סמליים, הכין אלוהים את כדור־הארץ למשכן האדם והביא את כל פלאי הטבע לידי קיום.‏

גולת הכותרת של בריאתו הארצית של אלוהים הייתה האדם. הוא נברא בצלם אלוהים במובן זה שניחן ביכולת לשקף את תכונותיו של יהוה, כגון אהבתו וחוכמתו. אלוהים יצר את האדם עפר מן האדמה. הוא קרא לו בשם ”אדם” והניח אותו בגן עדן. אלוהים הוא שנטע את הגן ומילא אותו בעצים נושאי פרי יפים למראה.‏

אלוהים הכיר בצורך של האדם בבת זוג. מאחת מצלעותיו של אדם יצר אישה, שמאוחר יותר קיבלה את השם ”חוה”, והציג אותה בפני האדם כאשתו. כולו נרגש, פצח אדם בשירה: ”זאת הפעם עצם מעצמיי ובשר מבשרי”. אלוהים הסביר: ”על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודָבַק באשתו והיו לבשר אחד” (‏בראשית ב’:22–24; ג’:20‏).‏

לאדם וחוה נמסרו שתי מצוות מאלוהים. ראשית, הוא הורה להם לפתח ולטפח את משכנם הארצי ולמלא אותו בצאצאים. שנית, מכל העצים שהיו בגן רחב הידיים אסר עליהם אלוהים לאכול מפריו של עץ אחד בלבד, ”עץ הדעת טוב ורע” (‏בראשית ב’:17‏). העונש על הפרת האיסור היה מוות. באמצעות מצוות אלה איפשר אלוהים לאדם וחוה להראות שהם מקבלים על עצמם את מרותו. צייתנותם הייתה מעידה גם על אהבה והכרת תודה מצידם. הייתה להם כל סיבה לקבל את שלטונו הטוב. הזוג הראשון היה מושלם, ללא שום מום או פגם. המקרא מציין: ”וירא אלוהים את כל אשר עשה, והנה טוב מאוד” (‏בראשית א’:31‏).‏

‏(‏מבוסס על בראשית פרקים א’ ו־ב’‏‏)‏