לאחר שישוע מגנה את הפרושים על מסורותיהם האנוכיות,‏ הוא הולך ביחד עם תלמידיו לכיוון צור וצידון שבפניקיה,‏ קילומטרים רבים צפונית־מערבית משם.‏

ישוע מוצא בית שבו יוכל להתאכסן,‏ אך הוא אינו רוצה שייוודע לאנשים שהוא נמצא שם.‏ אולם אפילו כאן הוא אינו יכול להסתתר.‏ אישה ממוצא יווני אשר נולדה באזור זה מוצאת את ישוע ומתחילה להתחנן אליו:‏ ”‏רחם עליי,‏ אדוני,‏ בן דוד.‏ בתי מתענה מאוד על־ידי שד”‏ (‏מתי ט״ו:‏22;‏ מרקוס ז׳:‏26‏)‏.‏

אחרי זמן מה תלמידיו של ישוע מפצירים בו:‏ ”‏שלח אותה,‏ כי היא הולכת אחרינו וצועקת ללא הפסק”‏.‏ בתגובה מסביר להם ישוע מדוע הוא מתעלם ממנה:‏ ”‏לא נשלחתי אלא אל הכבשים האובדים — אל בית ישראל”‏.‏ אך האישה אינה מוותרת.‏ היא מתקרבת אל ישוע,‏ נופלת לרגליו ומתחננת:‏ ”‏אדוני,‏ עזור לי!‏”‏ (‏מתי ט״ו:‏23–25‏)‏.‏

ישוע רומז על השקפתם השלילית של היהודים על הנוכרים,‏ כנראה כדי לבחון את אמונתה,‏ ואומר לה:‏ ”‏לא יאה לקחת את לחמם של הילדים ולהשליך אותו אל הכלבלבים”‏ (‏מתי ט״ו:‏26‏)‏.‏ באמרו ‏”‏כלבלבים”‏,‏ או גורי כלבים,‏ ישוע מראה שהוא רוחש חיבה לבבית לגויים.‏ גם הבעת פניו וקולו מלא החמלה ודאי מבטאים את רגשותיו.‏

האישה אינה נעלבת;‏ היא מתייחסת למה שציין ישוע לגבי הדעות הקדומות של היהודים ואומרת בענווה:‏ ”‏נכון אדוני,‏ אבל הכלבלבים אוכלים מהפירורים הנופלים משולחן אדוניהם”‏.‏ ישוע מבחין בלבה הטוב ואומר לה:‏ ”‏אישה,‏ גדולה אמונתך;‏ יהי לך כרצונך”‏ (‏מתי ט״ו:‏27,‏ 28‏)‏.‏ וכך אכן קורה,‏ אף שהילדה אינה נמצאת שם אתם!‏ כשחוזרת האישה הביתה היא מוצאת את בתה שוכבת במיטה כשהיא בריאה לגמרי — ”‏השד כבר יצא ממנה”‏!‏ (‏מרקוס ז׳:‏30‏)‏.‏

ישוע ותלמידיו יוצאים מאזור פניקיה אל חלקו הצפוני של נהר הירדן.‏ הם ככל הנראה חוצים את הירדן במקום כלשהו צפונית לכינרת והולכים אל אזור הדקפוליס.‏ הם עולים שם על הר,‏ אבל ההמונים מוצאים אותם.‏ האנשים מביאים אל ישוע את הפיסחים,‏ בעלי המום,‏ העיוורים והאילמים.‏ הם מניחים את חוליהם לרגלי ישוע,‏ והוא מרפא אותם.‏ כולם נדהמים ומהללים את אלוהי ישראל.‏

ישוע מעניק תשומת לב מיוחדת לאיש חירש המתקשה בדיבור.‏ אתה ודאי יכול לתאר לעצמך איך הוא מרגיש בתוך קהל גדול.‏ ישוע אולי שם לב שהאיש לא חש בנוח,‏ ולכן הוא לוקח אותו הרחק מן ההמון.‏ כשהם לבדם ישוע מראה לו מה בכוונתו לעשות למענו.‏ הוא שם את אצבעותיו באוזני האיש ואחרי שהוא יורק הוא נוגע בלשונו של האיש.‏ אז נושא ישוע את עיניו השמיימה ואומר בארמית מילה שמשמעה ”‏היפתח”‏.‏ שמיעתו של האיש מייד שבה אליו,‏ והוא מסוגל לדבר בצורה רגילה.‏ ישוע אינו רוצה שהדבר יתפרסם;‏ הוא מעדיף שאנשים יאמינו בו על סמך מה שהם בעצמם רואים ושומעים (‏מרקוס ז׳:‏32–36‏)‏.‏

יכולתו של ישוע לרפא משפיעה עמוקות על המתבוננים,‏ והם ’‏נדהמים עד מאוד’‏.‏ הם אומרים:‏ ”‏כל מעשיו יפים.‏ אפילו את החירשים הוא הופך לשומעים ואת האילמים למדברים”‏ (‏מרקוס ז׳:‏37‏)‏.‏