ישוע סיפר את המשלים על הכבש האובד ועל מטבע הדרכמה שאבד כאשר ככל הנראה עדיין היה באזור פֶּרַיָה,‏ מזרחית לנהר הירדן.‏ מוסר ההשכל משני המשלים הוא שעלינו לשמוח כאשר חוטא מתחרט ושב לאלוהים.‏ הפרושים והסופרים מתחו ביקורת על כך שישוע מקבל בברכה אנשים כאלה.‏ אבל האם מבקריו לומדים משהו משני המשלים שסיפר?‏ האם הם תופסים מה מרגיש אבינו שבשמיים כלפי חוטאים המתחרטים על חטאיהם?‏ ישוע מספר כעת משל נוגע ללב המדגיש את אותו לקח חשוב.‏

המשל מספר על אב שיש לו שני בנים;‏ הבן הצעיר הוא הדמות הראשית בו.‏ מן הראוי שהפרושים והסופרים,‏ וכן גם אחרים השומעים את המשל שמספר ישוע,‏ יפיקו לקחים ממה שנאמר על הבן הצעיר.‏ עם זאת,‏ אין להתעלם ממה שישוע מספר על האב ועל הבן הגדול,‏ שכן ניתן ללמוד משהו גם מן הגישה שלהם.‏ אם כן,‏ חשוֹב על שלושת הגברים הללו בשעה שישוע מספר את המשל:‏

‏”‏לאיש אחד היו שני בנים”‏,‏ פותח ישוע בדבריו.‏ ”‏אמר הצעיר לאביו,‏ ’‏אבא,‏ תן לי את החלק המגיע לי מרכושך’‏.‏ ואביהם חילק ביניהם את נכסיו”‏ (‏לוקס ט״ו:‏11,‏ 12‏)‏.‏ שים לב שהסיבה לכך שהצעיר רוצה את חלקו בירושה אינה מותו של האב;‏ האב עדיין בחיים.‏ אבל הבן רוצה את חלקו עכשיו כדי שיוכל להיות עצמאי ולהשתמש בנכסיו כרצונו.‏ ומה הוא עושה בכספו?‏

‏”‏כעבור ימים לא רבים”‏,‏ מסביר ישוע,‏ ”‏לקח הבן הצעיר את כל מה שהיה לו ויצא אל ארץ רחוקה,‏ ושם בזבז את רכושו בחיי הוללות”‏ (‏לוקס ט״ו:‏13‏)‏.‏ במקום להישאר בביתו המוגן במחיצת אב שדואג לילדיו ומפרנס אותם,‏ בן זה הולך לו לארץ אחרת.‏ שם הוא מבזבז את כל ירושתו בחיי הפקרות ובסיפוק תאוותיו המיניות.‏ אולם אז הוא נקלע לקשיים,‏ כפי שמספר ישוע בהמשך:‏

‏”‏אחרי שבזבז את הכול פקד רעב קשה את אותה ארץ,‏ והוא החל לסבול מחסור.‏ אז הלך אל אחד מתושבי הארץ ההיא,‏ והוא הסכים להעסיק אותו כשכיר ושלח אותו לרעות חזירים בשדותיו.‏ הוא השתוקק להשביע את רעבונו בחרובים שאכלו החזירים,‏ אלא שאיש לא נתן לו דבר”‏ (‏לוקס ט״ו:‏14–16‏)‏.‏

החזירים היו טמאים לפי תורת אלוהים,‏ והנה הבן הצעיר נאלץ לעבוד כרועה חזירים.‏ מרוב רעב הוא משתוקק לאכול מזון שבדרך כלל ניתן לבעלי חיים,‏ לחזירים שבהשגחתו.‏ מצוקתו וייאושו גורמים לבן ’‏להתעשת’‏.‏ ומה הוא עושה?‏ הוא אומר לעצמו:‏ ”‏הפועלים השכירים של אבי אוכלים לחם בשפע,‏ ואילו אני גווע כאן ברעב!‏ אקום ואלך אל אבי ואומר לו:‏ ’‏אבא,‏ חטאתי לשמיים ולך.‏ אינני ראוי עוד להיקרא בנך.‏ קבל נא אותי כאחד משכיריך’‏”‏.‏ ואז הוא קם והולך אל אביו (‏לוקס ט״ו:‏17–20‏)‏.‏

כיצד יגיב האב?‏ האם ישתלח בבנו בכעס ויגער בו על שמלכתחילה נהג בטיפשות ועזב את הבית?‏ האם יהיה אדיש כלפיו ויתייחס אליו בקרירות?‏ אילו היית במקומו,‏ כיצד היית מגיב?‏ מה אם היה מדובר בבנך או בבתך?‏

ישוע מתאר את רגשותיו של האב ואת מה שהוא עושה:‏ ’‏עוד בהיות בנו רחוק ראה אותו אביו ונתמלא רחמים;‏ הוא רץ אליו,‏ חיבק אותו בחום ונשק לו ברוך’‏ (‏לוקס ט״ו:‏20‏)‏.‏ גם אם האב שמע על חיי ההוללות שניהל בנו,‏ הוא בכל זאת מקבל אותו בחזרה.‏ האם מנהיגי הדת היהודים,‏ אשר מתיימרים להכיר את יהוה ולעבוד אותו,‏ ילמדו מכך מה מרגיש אבינו שבשמיים כלפי חוטאים החוזרים בתשובה?‏ האם הם גם יבינו שישוע מגלה את אותה חמלה כלפי אנשים כאלה?‏

סביר להניח שהאב הנבון יכול להסיק מפניו העצובות והנפולות של בנו שיש בלבו חרטה.‏ בכל זאת,‏ כאשר האב מקבל אותו מיוזמתו באהבה,‏ קל יותר לבנו להתוודות על חטאיו.‏ ישוע מספר:‏ ”‏אמר אליו בנו,‏ ’‏אבא,‏ חטאתי לשמיים ולך.‏ אינני ראוי עוד להיקרא בנך’‏”‏ (‏לוקס ט״ו:‏21‏)‏.‏

האב מצווה על עבדיו:‏ ”‏הביאו מהר את הגלימה המשובחת ביותר והלבישו אותו בה,‏ ושימו טבעת על ידו וסנדלים לרגליו;‏ הביאו את העגל המפוטם,‏ שַׁחֲטוּ אותו ונאכל ונחגוג,‏ כי בני זה היה מת וחזר לחיים;‏ אבד ונמצא”‏.‏ ואז ’‏הם מתחילים לחגוג’‏ (‏לוקס ט״ו:‏22–24‏)‏.‏

בנו הגדול של האב נמצא באותה שעה בשדה.‏ ישוע מספר עליו:‏ ”‏כשבא והתקרב לבית שמע קולות נגינה וריקודים.‏ קרא אליו את אחד המשרתים ושאל אותו לפשר הדבר.‏ השיב לו המשרת,‏ ’‏אחיך בא,‏ ואביך שחט את העגל המפוטם כי חזר אליו בריא ושלם’‏.‏ כעס הבן ולא רצה להיכנס.‏ אז יצא אליו אביו והפציר בו לבוא פנימה.‏ אמר הבן לאביו,‏ ’‏הנה שנים רבות עבדתי קשה בשירותך ואף פעם לא עברתי על מצוותיך,‏ ולי מעולם לא נתת גדי כדי שאחגוג עם חבריי.‏ אבל ברגע שבא בנך זה,‏ אשר בזבז את רכושך עם זונות,‏  שחטת לכבודו את העגל המפוטם’‏”‏ (‏לוקס ט״ו:‏25–30‏)‏.‏

מי בדומה לבן הגדול מותחים ביקורת על הרחמים שמגלה ישוע כלפי פשוטי העם והחוטאים ועל תשומת הלב שהוא מעניק להם?‏ אלה הם הסופרים והפרושים.‏ ישוע סיפר את המשל הזה בתגובה לביקורת שלהם על כך שהוא מקבל את החוטאים.‏ כמובן,‏ כל מי שמתלונן על הרחמים שמגלה אלוהים צריך ללמוד מכך לקח.‏

ישוע מסיים את משלו ומספר כיצד מפציר האב בבנו הגדול:‏ ”‏בני,‏ אתה תמיד היית אתי,‏ וכל מה ששלי שלך הוא,‏ אבל מן הראוי שנחגוג ונשמח,‏ כי אחיך היה מת וחזר לחיים,‏ אבד ונמצא”‏ (‏לוקס ט״ו:‏31,‏ 32‏)‏.‏

ישוע אינו מגלה מה בסופו של דבר עושה הבן הגדול.‏ אבל אחרי מותו ותחייתו של ישוע ”‏המוני כוהנים קיבלו על עצמם את האמונה”‏ (‏מעשי השליחים ו׳:‏7‏)‏.‏ ייתכן שהיו ביניהם כמה ממי ששמעו את ישוע מספר את המשל העוצמתי על הבן האובד.‏ כן,‏ אפילו הם יכלו להתעשת,‏ להתחרט על חטאיהם ולשוב לאלוהים.‏

מאותה עת ועד היום תלמידי ישוע יכולים וצריכים להפיק את הלקחים העיקריים המודגשים במשל המעולה הזה.‏ לקח אחד הוא שמן התבונה להישאר בתוך המסגרת המגוננת של משרתי אלוהים,‏ תחת השגחתו של אבינו אשר אוהב אותנו ומכלכל אותנו,‏ ולא ללכת אחרי תענוגות מפתים ב”‏ארץ רחוקה”‏.‏

לקח נוסף הוא שאם מישהו מאתנו יסטה מדרכו של אלוהים,‏ עליו לחזור בענווה אל אבינו כדי לזכות שוב לחסדו.‏

ניתן להפיק עוד לקח מן הניגוד שבין גישתו המקבלת והסלחנית של האב לבין גישתו המרירה והקרירה של הבן הגדול.‏ כאשר אדם שסטה מן הדרך מתחרט בכנות וחוזר אל ’‏ביתו של האב’‏,‏ משרתי אלוהים ללא ספק רוצים להיות סלחנים כלפיו ולקבל אותו בברכה.‏ הבה נשמח על כך ש’‏אחינו שהיה מת חזר לחיים’‏ ועל כך ש’‏האובד נמצא’‏.‏