פרק 109
גינוי מתנגדים דתיים
מתי כ״ב:41 עד כ״ג:24 מרקוס י״ב:35–40 לוקס כ׳:41–47
-
המשיח — ”בן מי הוא?”
-
ישוע חושף את מתנגדיו הצבועים
מתנגדיו הדתיים של ישוע אינם מצליחים לערער את אמינותו או להכשילו ולהסגירו לידי הרומאים (לוקס כ׳:20). עכשיו, בשעה שהוא עדיין בבית המקדש ב־י”א בניסן, ישוע הוא זה שמציב בפניהם את השאלות, והוא מגלה את זהותו האמיתית. הוא שואל אותם מיוזמתו: ”מה דעתכם על המשיח? בן מי הוא?” (מתי כ״ב:42) העובדה שהמשיח אמור להיות מצאצאי דוד ידועה לכול, וזו התשובה שהם נותנים (מתי ט׳:27; י״ב:23; יוחנן ז׳:42).
ישוע שואל: ”אם כן, מדוע דוד קורא לו בהשראת הרוח ’אדונִי’ באמרו: ’יהוה אמר לאדוני: ”שב לימיני עד אשר אשים את אויביך תחת רגליך”’? ובכן, אם דוד קורא לו ’אדוני’, איך הוא יכול להיות בנו?” (מתי כ״ב:43–45).
הפרושים שותקים, שכן הם מחכים שצאצא בשר ודם של דוד יבוא וישחרר אותם מן השעבוד לרומא. אך על סמך מה שכתב דוד בתהלים ק״י:1, 2, ישוע מוכיח שהמשיח יהיה יותר מאשר שליט אנושי. הוא אדונו של דוד, ולאחר שיֵשב לימין אלוהים הוא יפעיל את כוחו. תשובתו של ישוע סוכרת את פי מתנגדיו.
התלמידים וגם רבים אחרים מאזינים לדברי ישוע. כעת הוא פונה אליהם ומזהיר אותם מפני הסופרים והפרושים. הללו ”הושיבו את עצמם על כיסא משה” כדי ללמד את תורת אלוהים. ישוע מורה למאזיניו: ”כל מה שהם אומרים לכם עשו ושמרו, אך כמעשיהם אל תעשו, כי אומרים הם ואינם עושים” (מתי כ״ג:2, 3).
אז נותן ישוע דוגמאות לצביעותם: ”הם מרחיבים את תפיליהם”. היו יהודים שהניחו על המצח או על הזרוע תיבות קטנות יחסית, ששימשו כקמעות ושהכילו פרשיות קצרות מן התורה. הפרושים מרחיבים את תפיליהם כדי להיראות קנאים יותר לתורה. הם גם ”מאריכים את ציציותיהם”. בני ישראל אומנם נצטוו לעשות ציציות לאורך שולי בגדיהם, אך הפרושים מקפידים שציציותיהם יהיו ארוכות למדי (במדבר ט״ו:38–40). הם עושים את כל זה ”כדי להיראות לבני אדם” (מתי כ״ג:5).
אפילו תלמידיו של ישוע עלולים להיות מושפעים מן השאיפה להשיג מעמד בולט, ולכן הוא אומר להם: ”אל ייקרא לכם ’רבי’, כי אחד הוא מורכם ואתם אחים כולכם. ואל תקראו ’אב’ לאיש עלי אדמות, כי אחד הוא אביכם, האב שבשמיים. גם אל תיקָראו ’מנהיגים’, כי אחד הוא מנהיגכם — המשיח”. אם כן, איזו גישה צריכים התלמידים לאמץ לגבי עצמם וכיצד עליהם להתנהג? ישוע אומר להם: ”הגדול ביותר ביניכם צריך להיות לכם למשרת. המרומם את עצמו יושפל והמשפיל את עצמו ירומם” (מתי כ״ג:8–12).
לאחר מכן מכריז ישוע סדרה של קריאות ”אוי” כנגד הסופרים והפרושים הצבועים, ואומר: ”אוי לכם סופרים ופרושים צבועים! כי סוגרים אתם את מלכות השמיים בפני בני אדם; אתם אינכם נכנסים לתוכה, וגם לבאים אליה אינכם מרשים להיכנס” (מתי כ״ג:13).
ישוע מגנה את הפרושים על כך שהם אינם מעריכים את הדברים החשובים יותר מבחינה רוחנית, כפי שניכר מן ההבחנות השרירותיות שהם עושים. לדוגמה, הם אומרים: ”הנשבע בהיכל אינו חייב לקיים את שבועתו, אבל הנשבע בזהב ההיכל חייב לקיימה”. הם מעידים בכך על עיוורונם המוסרי, שכן הם שמים דגש רב יותר בזהב המקדש מאשר בערכו הרוחני של המקום המוקדש לעבודת יהוה. והם ”מתעלמים מן הדברים החשובים יותר שבתורה — הצדק, הרחמים והנאמנות” (מתי כ״ג:16, 23; לוקס י״א:42).
ישוע מכנה את הפרושים הללו ”מורי דרך עיוורים המסננים את היתוש ובולעים את הגמל!” (מתי כ״ג:24) הם מסננים את היתוש מן היין שלהם מכיוון שזהו חרק טמא. אך התעלמותם מן הדברים החשובים יותר שבתורה משולה לבליעת גמל, שגם הוא חיה טמאה, אך גדולה בהרבה (ויקרא י״א:4, 21–24).