ביום ראשון,‏ ה־ט”‏ז בניסן,‏ התלמידים מדוכדכים.‏ הם אינם מבינים את משמעות העובדה שהקבר ריק (‏מתי כ״ח:‏9,‏ 10;‏ לוקס כ״ד:‏11‏)‏.‏ מאוחר יותר באותו היום יוצאים קְלִיוֹפָס ותלמיד אחר מירושלים ופניהם מועדות אל עמאוס,‏ מרחק של כ־11 קילומטר מירושלים.‏

בדרך הם משוחחים על מה שקרה.‏ ואז מצטרף אליהם זר.‏ הוא שואל:‏ ”‏על מה אתם מדברים ביניכם?‏”‏ קליופס משיב:‏ ”‏האם אתה זר בירושלים ומתגורר בה לבדך,‏ ואינך יודע אילו דברים קרו בה בימים אלה?‏”‏ והזר שואל:‏ ”‏אילו דברים?‏”‏ (‏לוקס כ״ד:‏17–19‏)‏.‏

‏”‏מה שקרה לישוע הנצרתי”‏,‏ הם אומרים.‏ ”‏אנחנו קיווינו שהוא זה אשר עתיד לגאול את ישראל”‏ (‏לוקס כ״ד:‏19–21‏)‏.‏

קליופס וחברו ממשיכים ומספרים על מה שאירע באותו היום.‏ הם אומרים שמספר נשים שהלכו אל הקבר שבו הונח ישוע מצאו אותו ריק ושהן היו עדות למאורע על־טבעי — מלאכים הופיעו לנגד עיניהן ואמרו שישוע חי‏.‏ הם מציינים שגם אחרים הלכו אל הקבר ו”‏מצאו אותו בדיוק כפי שסיפרו הנשים”‏ (‏לוקס כ״ד:‏24‏)‏.‏

אין ספק ששני התלמידים מבולבלים באשר למשמעות הדברים שקרו.‏ הזר מגיב בסמכותיות ומתקן את חשיבתם המוטעית,‏ המשפיעה על לבם:‏ ”‏הוי חסרי הבנה ואטומי לב!‏ מדוע אינכם מאמינים בכל מה שאמרו הנביאים?‏ האם המשיח לא היה צריך לסבול את הדברים האלה כדי לזכות בתפארתו?‏”‏ (‏לוקס כ״ד:‏25,‏ 26‏)‏ ואז הוא מבאר להם פסוקים רבים הקשורים למשיח.‏

לבסוף מגיעים השלושה קרוב לעמאוס.‏ שני התלמידים רוצים לשמוע עוד,‏ ולכן מפצירים בזר:‏ ”‏הישאר אתנו,‏ כי הערב מתקרב והיום עומד להסתיים”‏.‏ הוא מסכים להישאר והם אוכלים ארוחה ביחד.‏ כאשר הזר מברך,‏ בוצע את הלחם ונותן אותו להם,‏ הם מזהים אותו.‏ אבל באותו רגע הוא נעלם (‏לוקס כ״ד:‏29–31‏)‏.‏ עכשיו הם יודעים בוודאות שישוע חי!‏

שני התלמידים מדברים בהתלהבות על מה שאירע:‏ ”‏הרי לבנו בער בקרבנו בשעה שדיבר אלינו בדרך וביאר לנו את הכתובים!‏”‏ (‏לוקס כ״ד:‏32‏)‏ הם ממהרים לחזור לירושלים,‏ ושם מוצאים את השליחים ביחד עם תלמידים אחרים.‏ בטרם מספיקים קליופס וחברו לספר על מה שקרה להם,‏ הם שומעים את האחרים אומרים:‏ ”‏האדון באמת קם,‏ וגם נראה אל שמעון!‏”‏ (‏לוקס כ״ד:‏34‏)‏ אז מספרים השניים כיצד נראה אליהם ישוע.‏ כן,‏ גם הם עדי ראייה.‏

כעת כולם המומים — ישוע מופיע ביניהם בחדר!‏ זה נראה בלתי אפשרי מכיוון שהם נעלו את הדלתות בשל פחדם מן היהודים.‏ למרות זאת,‏ ישוע עומד שם בקרבם.‏ הוא אומר ברוגע:‏ ”‏שלום לכם”‏.‏ אבל הם מפוחדים.‏ כפי שקרה להם בעבר,‏ גם עכשיו הם ’‏חושבים שהם רואים רוח’‏ (‏לוקס כ״ד:‏36,‏ 37;‏ מתי י״ד:‏25–27‏)‏.‏

כדי להוכיח שיש לו גוף גשמי ושהוא אינו חזון תעתועים או פרי דמיונם,‏ ישוע מראה להם את ידיו ואת רגליו ואומר:‏ ”‏מדוע נחרדתם ומדוע עולים ספקות בלבבכם?‏ הביטו בידיי וברגליי וראו שאני הוא.‏ געו בי וראו;‏ הרי לרוח אין בשר ועצמות כפי שאתם רואים שיש לי”‏ (‏לוקס כ״ד:‏36–39‏)‏.‏ הם נדהמים ואינם יודעים את נפשם מרוב שמחה,‏ אך בכל זאת עדיין קצת קשה להם להאמין.‏

בניסיון נוסף לעזור להם להבין שהמראה שהם רואים הוא אמיתי,‏ ישוע שואל אותם:‏ ”‏האם יש לכם שם משהו לאכול?‏”‏ הם נותנים לו חתיכת דג צלוי והוא אוכל.‏ אז הוא אומר:‏ ”‏אלה הדברים אשר אמרתי לכם כשעוד הייתי אתכם [‏לפני מותי]‏,‏ שכל מה שנכתב עליי בתורת משה ובנביאים ובתהלים צריך להתקיים”‏ (‏לוקס כ״ד:‏41–44‏)‏.‏

ישוע עזר לקליופס וחברו להבין את הכתובים,‏ וכעת הוא עושה כן למען כל הנאספים שם:‏ ”‏כתוב שהמשיח יסבול וביום השלישי יקום מן המתים,‏ ובשמו יוכרז בכל העמים — תחילה בירושלים — על חרטה לשם סליחת חטאים.‏ על דברים אלה עליכם להעיד”‏ (‏לוקס כ״ד:‏46–48‏)‏.‏

מסיבה כלשהי השליח תומא אינו נמצא שם.‏ בימים שלאחר מכן אומרים לו האחרים בשמחה:‏ ”‏ראינו את האדון!‏”‏ תומא מגיב:‏ ”‏אם לא אראה את סימני המסמרים ולא אגע בהם באצבעי ולא אניח את ידי על צדו,‏ בשום פנים ואופן לא אאמין”‏ (‏יוחנן כ׳:‏25‏)‏.‏

כעבור שמונה ימים התלמידים שוב נאספים מאחורי דלתות נעולות,‏ אך הפעם תומא נמצא אתם.‏ ישוע לובש גוף גשמי ומופיע ביניהם.‏ הוא מברך אותם ואומר:‏ ”‏שלום לכם”‏.‏ ישוע פונה לתומא ואומר לו:‏ ”‏שים כאן את אצבעך וראה את ידיי;‏ הושט את ידך והנח אותה על צדי,‏ וחדל להיות חסר אמונה אלא האמן”‏.‏ תומא אומר בתגובה:‏ ”‏אדונִי ואלוהיי!‏”‏ (‏יוחנן כ׳:‏26–28‏)‏ כן,‏ אין לו כעת שום ספק שישוע חי כישות אלוהית וכנציגו של יהוה אלוהים.‏

‏”‏מפני שראית אותי האמנת?‏”‏ שואל ישוע.‏ ”‏אשרי אלה שאינם רואים ועם זאת מאמינים”‏ (‏יוחנן כ׳:‏29‏)‏.‏