שיר 120
חקה את ענוותו של המשיח
(מתי י״א:28–30)
-
1. הָיָה הַמָּשִׁיחַ גָּדוֹל מִכֻּלָּם,
אַךְ גַּאַוְתָנוּת לֹא גִּלָּה מֵעוֹלָם.
עַל אַף שֶׁקִּבֵּל מַעֲמָד כֹּה נִשְׂגָּב,
שְׁפַל רוּחַ הָיָה הוּא, צָנוּעַ, עָנָו.
-
2. ’כֵּן, בּוֹאוּ אֵלַי’, הוּא קוֹרֵא לַסּוֹבְלִים.
’לִמְדוּ נָא מִמֶּנִּי, עֻלִּי כֹּה נָעִים’.
אֶת הָעֲנָוִים הוּא מַדְרִיךְ, מְנַחֵם;
מַרְגּוֹעַ מוֹצְאִים הֵם לְנַפְשׁוֹתֵיהֶם.
-
3. כֻּלָּנוּ אַחִים, כָּךְ יֵשׁוּעַ לִמֵּד;
הֵן הוּא מַנְהִיגֵנוּ, אוֹתוֹ נְכַבֵּד.
אִם אֶת עַנְוָתוֹ בְּכָל עֵת נְחַקֶּה,
נִירַשׁ אֶת הָאָרֶץ, לָנֶצַח נִחְיֶה.
(ראה גם מש׳ ג׳:34; מתי ה׳:5; כ״ג:8; רומ׳ י״ב:16.)
