הידעת?‏

מה הייתה הקיבולת של ים הנחושת במקדש שלמה?‏

במלכים א’‏.‏ ז’‏:‏26 נמסר שהים,‏ כלומר כלי קיבול למים ששימש את הכוהנים,‏ הכיל ”אלפיים בת” מים,‏ ואילו בקטע המקביל בדברי הימים ב’‏.‏ ד’‏:‏5 כתוב שהוא מכיל ”בתים שלושת אלפים”.‏ מכאן עלתה הטענה שההבדל נעוץ בטעות סופרים בספר דברי הימים.‏

אולם,‏ ניתן ליישב בין שני הפסוקים,‏ אם נבין מה משמעות המילה ”יכיל”.‏ על־פי מילון אבן־שושן,‏ המילה ”הכיל” משמעה היה בו בית קיבול לכמות מסוימת או החזיק בתוכו‏.‏ מכאן שהכתוב בדברי הימים ב’‏.‏ ד’‏:‏5 נוגע לקיבולת המרבית שים הנחושת יכול היה להכיל,‏ בעוד שמלכים א’‏.‏ ז’‏:‏26 מציין את כמות המים שבדרך כלל החזיק בתוכו.‏ במילים אחרות,‏ הוא אף פעם לא מולא עד סופו.‏ נהוג היה כנראה למלא רק שני שלישים מקיבולתו.‏

מדוע שילמו ישוע ופטרוס את מס המקדש במטבע אחד בלבד?‏

בימיו של ישוע נדרש כל זכר יהודי מעל גיל 20 לשלם מס מקדש שנתי של שתי דרכמות,‏ או דידרכמה — סכום השווה למחצית השקל.‏ היה זה שכר של כשני ימי עבודה.‏ כאשר התעוררה שאלה בנוגע לתשלום מס זה,‏ הורה ישוע לפטרוס:‏ ”לך אל הים,‏ השלך חכה וקח את הדג שיעלה ראשונה.‏ כשתפתח את פיו תמצא מטבע;‏ קח אותו ותן להם בעדי ובעדך” (‏מתי י”ז:‏24–27‏)‏.‏

חוקרים רבים סבורים שהמטבע המוזכר כאן הוא למעשה טטרדרכמה.‏ מטבע זה היה שווה לארבע דרכמות,‏ כלומר,‏ לגובה מס מקדש עבור שני אנשים.‏ הטטרדרכמה הייתה הרבה יותר נפוצה וזמינה מאשר הדידרכמה.‏ מילון המקרא החדש ‏(‏אנג’‏)‏ מציין:‏ ”דומה כי היהודים נהגו לשלם שניים שניים את מס המקדש”.‏

נוסף על כך,‏ מי ששילם את המס עבור אדם אחד נאלץ לשלם עמלת המרה.‏ זו הייתה עמלה גבוהה בשיעור של עד 8 אחוזים.‏ אולם מי ששילם עבור שני אנשים בו־זמנית,‏ היה פטור מכך.‏ גם בפרט שולי זה,‏ הכתוב בספר מתי עולה בקנה אחד עם הידוע לנו על המנהגים שרווחו בימי ישוע.‏

‏[תמונה בעמוד 15]‏

תמונה מוגדלת של טטרדרכמה