‏”‏שבעת המינים”‏ של הארץ הטובה

במקרא מתוארת ארץ ישראל כארץ של הרים ובקעות,‏ מישורים ורמות,‏ נחלים ומעיינות.‏ ארץ זו — אשר התברכה במגוון סוגי אדמה ובאזורי אקלים שונים,‏ לרבות מדבר צחיח בדרום והרים מושלגים בצפון — מניבה מבחר יבולים מרשים.‏ כאשר ביקש משה לעורר בבני ישראל ציפייה טרם כניסתם ל’‏ארץ הטובה’‏,‏ הוא תיאר אותה כ”‏ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון,‏ ארץ זית שמן ודבש”‏,‏ והתייחס בזאת לשבעה יבולים חקלאיים (‏דברים ח׳:‏7,‏ 8‏)‏.‏

עד היום משמש הביטוי ”‏שבעת המינים”‏ לתיאור יבולי הארץ.‏ בתקופות שונות הופיעו יבולים אלה על גבי מטבעות ובולים מקומיים כסמל לפוריות הארץ.‏ כיצד גידלו יבולים אלה בתקופת המקרא?‏ כיצד הם השפיעו על חיי האנשים?‏ הבה נראה.‏

‏”‏חיטה ושעורה”‏.‏ אומנם החיטה והשעורה נזרעו שתיהן בסתיו,‏ אך השעורה הבשילה חודש לפני החיטה.‏ עומר של ראשית קציר השעורה הובא לבית המקדש כמנחה ליהוה במהלך חג המצות,‏ במרס או באפריל.‏ ואילו במהלך חג השבועות שנחוג בחודש מאי הוגשה מנחת לחם חיטה (‏ויקרא כ״ג:‏10,‏ 11,‏ 15–17‏)‏.‏

במשך מאות שנים ועד לא מכבר,‏ נהגו חקלאים בישראל לפזר ביד על האדמה את זרעי הדגן שהיו מונחים בקפל בגדם.‏ את זרעי השעורה היה מספיק לפזר על האדמה,‏ ואילו את זרעי החיטה היה צריך גם לכסות.‏ כדי להחדיר את זרעי החיטה לאדמה השתמשו בבהמות משא לדריכה על הזרעים,‏ או חרשו מחדש את השדה.‏

מלאכות הזריעה,‏ הקצירה,‏ הדישה,‏ הזרייה והטחינה של הדגן מוזכרות פעמים רבות במקרא.‏ כל שלב הצריך מאמץ פיזי רב.‏ בכל יום נטחנו גרעיני הדגן בבית לקמח,‏ ולאחר מכן אפו ממנו לחם עבור המשפחה.‏ הדבר מעניק משמעות לדבריו של ישוע שהורה לנו לבקש בתפילה מדי יום ביומו את ”‏לחם חוקנו”‏ (‏מתי ו׳:‏11‏)‏.‏ לחם עשוי מחיטה מלאה או מקמח שעורה היה מזונם הבסיסי של האנשים בימי המקרא (‏ישעיהו נ״ה:‏10‏)‏.‏

 ‏”‏גפן ותאנה ורימון”‏.‏ לאחר שהוביל את עמו במדבר במשך 40 שנה,‏ הציע להם משה הצעה קוסמת — לאכול מפרי הארץ המובטחת.‏ מה הביאו עימם המרגלים ארבעים שנה קודם לכן לבני ישראל שחנו במדבר כהוכחה לפוריותה של הארץ המובטחת?‏ ”‏זמורה ואשכול ענבים אחד”‏ שבשל משקלו הכבד נדרשו שני אנשים כדי ’‏לשאתו במוט’‏.‏ הם הביאו עימם גם תאנים ורימונים.‏ איזו חוויה מעוררת תיאבון עבור העם שנדד במדבר!‏ הייתה זו רק טעימה מהדברים הטובים שעוד ציפו להם (‏במדבר י״ג:‏20,‏ 23‏)‏.‏

הגפן נזקקה לטיפול שוטף על מנת לשמור על פוריותה.‏ היה צורך לזמור את הגפן,‏ להשקות את הכרם ולבצור את הענבים.‏ חומת מגן,‏ טרסות מעוצבות בקפידה וסוכת שומר אפיינו כרם מטופח שניטע על צלע הר.‏ עם הזמן למדו בני ישראל מה כרוך בטיפול בכרם והבינו היטב מה עלול לקרות לכרם שהוזנח (‏ישעיהו ה׳:‏1–7‏)‏.‏

תהליך הכנת היין החל עם בציר הענבים.‏ אשכולות הענבים נדרכו בגת.‏ את עסיס הענבים הרתיחו כדי למצות את הסוכר שבו או הניחו לו לתסוס ולהפוך ליין.‏ ארץ ישראל נתברכה בתנאים המתאימים ביותר לגידול ענבים ולהכנת יין.‏ *

אנשים שאינם גרים בקרבת ארצות שבהן גדלות תאנים אולי ראו רק תאנים מיובשות.‏ תאנה הנקטפת ישר מן העץ נראית כפרי שונה לגמרי — היא עסיסית ובעלת מרקם רך.‏ כדי לשמר את התאנים מעבר לתקופת הקטיף הקצרה,‏ יש לייבשן בשמש ולארוז אותן.‏ ”‏דבלים”‏,‏ כלומר גושים של תאנים מיובשות,‏ מוזכרות פעמים רבות במקרא (‏שמואל א׳.‏ כ״ה:‏18‏)‏.‏

 תחת קליפתו הקשה של רימון בשל חבויים להם מאות ”‏פירות זעירים”‏ הדחוסים יחדיו ומוכנים לאכילה או להכנת מיץ.‏ פרי זה מרענן,‏ בריא ומזין.‏ הרימון קישט את שולי אחד מבגדיו של הכוהן הגדול ועיטר את עמודי מקדש שלמה,‏ ומכאן אנו לומדים שבעבר ייחסו לו חשיבות רבה (‏שמות ל״ט:‏24;‏ מלכים א׳.‏ ז׳:‏20‏)‏.‏

‏’‏זיתים ודבש’‏.‏ במקרא ניתן למצוא קרוב ל־60 אזכורים למילה זית.‏ הזית היה מקור יקר ערך למזון ושמן.‏ ברוב חלקי ישראל עדיין ניתן לראות מטעי זיתים (‏דברים כ״ח:‏40‏)‏.‏ עד היום מסיק הזיתים הנערך בחודש אוקטובר הוא אירוע משפחתי בקהילות רבות.‏ המסיקים מכים בענפי העץ כדי לנער ממנו את הזיתים ואז אוספים אותם מן הקרקע.‏ את הזיתים משמרים ומשתמשים בהם במשך כל השנה כמזון למשפחה או לוקחים אותם לבית בד ציבורי.‏ באתרים ארכיאולוגיים התגלו מאות בתי בד עתיקים מסוגים שונים.‏ כיום מרתק לראות את השמן הירקרק ניגר למיכלים.‏ שמן זה משמש את המשפחה במשך כל השנה או נמכר לפרנסתה.‏ מלבד היותו מצרך מזון,‏ שימש שמן זית גם כמוצר קוסמטי וכחומר בעירה למנורות.‏

ייתכן שהדבש שהזכיר משה היה דבש דבורים או סירופ שהופק מתמרים או ענבים.‏ עדיין נהוג להשתמש בדבש המופק מפירות אלו כחומר ממתיק.‏ אבל הדבש המוזכר בפרשות המקראיות על שמשון ועל יהונתן היה ודאי דבש בר שנלקח מחלת דבש (‏שופטים י״ד:‏8,‏ 9;‏ שמואל א׳.‏ י״ד:‏27‏)‏.‏ לאחרונה התגלתה בתל רחוב שבצפון מכוורת ובה יותר מ־30 כוורות.‏ תגלית זו מלמדת שעוד בימי שלמה נהוג היה לגדל דבורים בארץ ישראל.‏

כיום אם תבקר בשווקים הססגוניים שבישראל ותטייל לך בנחת בין המאפיות ודוכני הפירות והירקות העמוסים כל טוב,‏ תוכל למצוא את ”‏שבעת המינים”‏ בשפע,‏ בצורה זו או אחרת.‏ אך שבעת מינים אלו הם רק קמצוץ ממגוון רב של גידולים הגדלים בישראל.‏ בעזרת שיטות חקלאיות מודרניות ניתן כיום לגדל גידולים שמוצאם בארצות אחרות.‏ שפע זה מראה שחבל ארץ קטן זה אכן ראוי לכינוי ’‏הארץ הטובה’‏ (‏במדבר י״ד:‏7‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 11]‏

חיטה

‏[‏תמונה בעמוד 11]‏

שעורה

‏[‏תמונה בעמוד 12]‏

גפן

‏[‏תמונה בעמודים 12,‏ 13]‏

תאנים

‏[‏תמונה בעמוד 12]‏

רימונים

‏[‏תמונה בעמוד 13]‏

זיתים

‏[‏תמונה בעמוד 13]‏

דבש