קרב אל אלוהים
”אנא תן לנו לשוב הביתה”
האם היית בעבר משרת יהוה? האם חשבת לשוב ולשרתו אבל לא היית בטוח אם הוא יסכים לקבל אותך בחזרה? אנא קרא בתשומת לב את המאמר הזה ואת המאמר הבא. הם הוכנו במיוחד מתוך מחשבה עליך.
”התפללתי ליהוה וביקשתי ממנו לתת לי לחזור אליו הביתה ולסלוח לי על כך שפגעתי בו”. את הדברים האלה אמרה אישה שפנתה עורף לחינוך שהעניקו לה הוריה המאמינים. האם המקרה שלה נוגע לליבך? האם אתה תוהה: ’איך אלוהים מרגיש בנוגע למי ששירתו אותו בעבר? האם הוא זוכר אותם? האם הוא רוצה שהם ישובו אליו הביתה?’ כדי להשיב על כך הבה נבחן דברים שנכתבו ביד ירמיהו. אין ספק שהתשובות יחממו את ליבך (קרא ירמיהו ל״א:18–20).
תן דעתך לרקע שבו נכתבו דבריו של ירמיהו. בשנת 740 לפה״ס, עשרות שנים לפני ימיו של ירמיהו, הניח יהוה לאשורים לכבוש את ממלכת ישראל בת עשרת השבטים ולשבות את תושביה. * אלוהים אפשר לרעה הזו לבוא עליהם כמוסר, שכן הם חטאו חטאים חמורים והתעלמו מאזהרותיהם החוזרות ונשנות של נביאיו (מלכים ב׳. י״ז:5–18). האם קשיי הגלות ריככו את ליבו של העם בהיותו רחוק מאלוהיו וממולדתו? האם יהוה שכח את עמו? האם הוא יסכים אי פעם לקבל אותם בחזרה ויתיר להם לשוב למולדתם?
”ניחמתי”
בהיותם בשבי התעשתו בני העם וניעורה בהם חרטה. מוסר הכליות שחשו לא נעלם מעיני יהוה. הקשב לדבריו בשעה שהוא מתאר את גישתם ואת רגשותיהם של הגולים היהודים, הנקראים בשם הקיבוצי ”אפרים”.
”שמוע שמעתי אפרים מתנודד [מתאבל]”, אומר יהוה (פסוק 18). הוא שמע את בני ישראל מקוננים על הייסורים שבאו עליהם בשל דרכם הפסולה. הם היו כבן שסר מן הדרך המניד כעת את ראשו בעצב כשהוא מהרהר בקשיים שהביא על עצמו ומתגעגע לחיים שהיו לו בביתו (לוקס ט״ו:11–17). מה אמר העם?
”ייסרתני [הטלת עליי מוסר]... כעגל לא לוּמד” (פסוק 18). בני העם הבינו שהמוסר שקיבלו היה במקומו. אחרי הכול, הם היו כעגל לא־מאולף. ספר עיון אחד מסביר שייתכן כי דימוי זה נועד להשוות את העם לעגל אשר מעולם ”לא היה חש את מַלמד הבקר אילו לא ניסה להשתחרר מהעול”.
”השיבני ואשובה, כי אתה יהוה אלוהיי” (פסוק 18). ליבם נכנע בענווה והם זעקו לאלוהים. הם הלכו לאיבוד בדרך החטא אבל עתה התחננו לאלוהים שיעזור להם למצוא את דרכם חזרה אליו ושיעניק להם שוב את חסדו. בתרגום מקרא אחד לאנגלית פסוק זה מתורגם כך: ”אתה אלוהינו — אנא תן לנו לשוב הביתה”.
”ניחמתי [התחרטתי]... בושתי וגם נכלמתי” (פסוק 19). בני העם הצטערו על חטאיהם. הם לקחו אחריות על מעשיהם והודו באשמה. הם חשו כלימה וייאוש (לוקס ט״ו:18, 19, 21).
בני ישראל התחרטו על מעשיהם. ליבם נמלא צער, הם התוודו על חטאיהם לפני אלוהים ושבו מדרכיהם הרעות. האם חרטתם תעורר את רחמיו של אלוהים? האם הוא ייתן להם לשוב אליו ולמולדתם?
”רחם ארחמנו”
ליהוה היה קשר מיוחד עם בני ישראל. הוא אמר: ”הייתי לישראל לאב; ואפרים בכורי הוא” (ירמיהו ל״א:9). האם אב אוהב יסרב לקבל בחזרה בן שליבו מלא חרטה כנה? שים לב כיצד הביע יהוה את רגשותיו האבהיים כלפי עמו.
”הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים? כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד” (פסוק 20). במילים אלה גלומה חמלה רבה. כהורה אוהב אך תקיף ראה אלוהים חובה לעצמו ’לדבר בם’, כלומר להזהיר את עמו שוב ושוב מפני דרכם הפסולה. כאשר סירבו בעקשנות להקשיב לו הוא הרשה שהם יוגלו מארצם, ובכך למעשה אילץ אותם לעזוב את ביתם. אך על אף העובדה שנאלץ להענישם הוא לא שכח אותם. לא ייתכן שהוא ישכח את עמו. אב אוהב אינו שוכח את ילדיו. אם כן, כיצד חש יהוה בראותו את חרטתם הכנה של ילדיו?
”המו מעיי לו. * רחם ארחמנו” (פסוק 20). יהוה חש כמיהה עזה לילדיו. חרטתם הכנה נגעה לליבו והוא השתוקק שהם ישובו אליו. בדומה לאב במשלו של ישוע על הבן האובד, ”נכמרו רחמיו” של יהוה והוא השתוקק שילדיו ישובו הביתה (לוקס ט״ו:20).
”יהוה נתן לי לשוב הביתה!”
הכתוב בירמיהו ל״א:18–20 עוזר לנו להבין טוב יותר את עומק חמלתו ורחמיו של יהוה. אלוהים אינו שוכח את מי ששירתו אותו בעבר. מה אם יש מביניהם החפצים לשוב אליו? אלוהים מוכן לסלוח (תהלים פ״ו:5). הוא לעולם לא ידחה מעליו את מי שמבקשים לשוב אליו בלב מלא חרטה (תהלים נ״א:19). להיפך, הוא שמח לקבל אותם בזרועות פתוחות (לוקס ט״ו:22–24).
האישה שהוזכרה בתחילת המאמר נקטה יוזמה כדי לשוב ליהוה והגיעה לקהילה של עדי־יהוה באזור מגוריה. בהתחלה היה עליה להתגבר על הרגשות השליליים שלה. ”הרגשתי כל כך חסרת ערך”, היא נזכרת. אבל זקני־הקהילה עודדו אותה ועזרו לה להתחזק מבחינה רוחנית. בלב גדוש הערכה היא אומרת: ”זה כל כך נפלא שיהוה נתן לי לשוב הביתה!”
אם שירתת בעבר את יהוה ואתה חושב לשוב ולשרתו, אנו מזמינים אותך לבקר באחת הקהילות של עדי־יהוה באזור מגוריך. זכור שיהוה מגיב בחמלה וברחמים כאשר אנשים מלאי חרטה קוראים אליו: ”אנא תן לנו לשוב הביתה”.
[הערות שוליים]
^ ס׳ 2 מאות שנים קודם לכן, בשנת 997 לפה״ס, נחלקו בני ישראל לשתי ממלכות. האחת הייתה ממלכת יהודה הדרומית בת שני השבטים. השנייה הייתה ממלכת ישראל הצפונית בת עשרת השבטים, המכונה גם אפרים, על שם השבט הבולט שלה.
^ ס׳ 5 בנוגע לתיאור ציורי זה של תנועת המעיים מצוין במדריך למתרגמי מקרא: ”היהודים החשיבו את איברי הגוף הפנימיים למרכז הרגשות”.