סיפורו של אוליביֶה רַנדריאמוֹרה

‏”‏יודע אני כיצד לחיות במחסור,‏ ויודע אני כיצד לחיות בשפע.‏ בכל דבר ובכל הנסיבות למדתי את הסוד — כיצד לחיות בשובע וכיצד לחיות ברעב.‏ .‏.‏.‏ הכול אני יכול בעזרתו של הנותן לי כוח”‏ (‏פיל׳ ד׳:‏12,‏ 13‏,‏ ע״ח)‏.‏

מילים אלו שאמר השליח פאולוס הן כבר שנים רבות מקור עידוד רב עבורי ועבור אשתי אוֹלִי.‏ בדומה לפאולוס,‏ למדנו את ”‏הסוד”‏ בזכות כך שנשענו לגמרי על יהוה בכל השנים ששירתנו אותו כאן במדגסקר.‏

כאשר החלו עדי־יהוה להעניק שיעורי מקרא לאימה של אוֹלִי ב־1982,‏ אוֹלִי ואני כבר היינו מאורסים.‏ גם אני הסכמתי ללמוד את המקרא,‏ ואוֹלִי הצטרפה אליי מאוחר יותר.‏ ב־1983 נישאנו,‏ ב־1985 נטבלנו,‏ ומייד התחלנו לשרת כחלוצים עוזרים.‏ ביולי 1986 הפכנו לחלוצים רגילים.‏

בספטמבר 1987 התמנינו לחלוצים מיוחדים.‏ משימתנו הראשונה הייתה בעיירה קטנה בצפון־מערב מדגסקר שבה לא הייתה אף קהילה.‏ במדגסקר יש 18 קבוצות אתניות עיקריות ומספר רב של שבטים,‏ וקיים מגוון רחב של מנהגים חברתיים ומסורות.‏ מָלָגָשִׁית היא השפה הרשמית,‏ אך קיימים גם ניבים שונים.‏ לכן התחלנו ללמוד את הניב המדובר באזור שאליו נשלחנו,‏ והדבר עזר לנו להתקבל בצורה טובה יותר בקרב התושבים המקומיים.‏

בהתחלה היינו הנוכחים היחידים באסיפות.‏ נהגתי להגיש נאום פומבי בכל יום ראשון,‏ ובתום הנאום אוֹלִי הייתה ממלאת את תפקיד הקהל ומוחאת כפיים.‏ כמו כן,‏ היינו מקיימים את תוכנית בית־הספר לשירות התיאוקרטי במלואה,‏ ובמהלך החלקים שהגישה הייתה אוֹלִי משוחחת עם בעלת בית דמיונית.‏ איזו הקלה זאת הייתה עבורנו כאשר ביקר אותנו משגיח הנפה והציע באדיבות שנערוך שינוי בתוכנית האסיפות!‏

הואיל והדואר לא היה אמין,‏ לא קיבלנו באופן סדיר את התמיכה החודשית שלנו.‏ לכן למדנו כיצד לחיות במחסור.‏ פעם אחת לא היה לנו מספיק כסף לאוטובוס כדי להגיע לכינוס נפתי שנערך במרחק של כ־130 ק״מ מהיכן שהתגוררנו.‏ נזכרנו בעצה טובה שנתן לנו אח לאמונה:‏ ”‏ספרו ליהוה על בעיותיכם.‏ אחרי הכול,‏ אתם מבצעים את המלאכה שלו”‏.‏ לכן התפללנו והחלטנו ללכת לכינוס ברגל.‏ אולם כשעמדנו לצאת,‏ ביקר אותנו במפתיע אח אחד ונתן לנו כסף במתנה — בדיוק מספיק לנסיעה באוטובוס!‏

 בשירות הנפתי

בפברואר 1991 התמניתי למשגיח נפה.‏ עד אז,‏ קבוצתנו הקטנה כבר גדלה ומנתה 9 מבשרים,‏ מתוכם 3 היו טבולים,‏ ומספר הנוכחים באסיפות עמד על 50 איש בממוצע.‏ אחרי שהוכשרנו שירתנו בנפה בעיר הבירה,‏ אַנְטַנַנַריבוֹ.‏ ב־1993 נשלחנו לשרת בנפה במזרח המדינה.‏ תנאי המחיה במקום היו שונים מאוד מאלו שבעיר.‏

כדי להגיע לקהילות ולקבוצות מבודדות,‏ הלכנו ברגל,‏ לפעמים עד 145 קילומטר,‏ דרך הרים המכוסים יערות עבותים.‏ לקחנו איתנו כמה שפחות דברים.‏ אך,‏ כמובן,‏ כאשר הנאום הפומבי של משגיח הנפה כלל גם הצגת שקופיות,‏ כפי שהיה נהוג לפעמים באותם ימים,‏ משאנו היה כבד יותר.‏ אוֹלִי סחבה את מקרן השקופיות ואני נשאתי מצבר רכב של 12 וולט.‏

פעמים רבות היה עלינו לגמוא כ־40 קילומטר ביום כדי להגיע לקהילה הבאה.‏ בדרך טיפסנו וירדנו לאורך מסלולים הרריים,‏ חצינו נהרות ונאבקנו בבוץ.‏ לעיתים ישנו לצד הדרך,‏ אך לרוב ניסינו להגיע לכפר שבו נוכל למצוא מקום לינה ללילה.‏ לפעמים ביקשנו מזרים גמורים ללון אצלם.‏ בכל פעם שמצאנו מקום לינה,‏ היינו מתחילים להכין ארוחה.‏ אוֹלִי נהגה להשאיל סיר בישול ולהביא מים מהנהר או מהאגם הקרוב.‏ בינתיים הייתי משאיל גרזן וחוטב עצים לבישול.‏ כל דבר לקח זמן.‏ מפעם לפעם קנינו תרנגולת חיה,‏ שאותה היה עלינו לשחוט ולנקות.‏

אחרי הארוחה,‏ הבאנו עוד מים כדי להתרחץ.‏ לפעמים ישנו במטבח.‏ וכאשר ירד גשם נשענו לעיתים על אחד הקירות כדי לא להירטב בזמן השינה מהטיפות שירדו מהגג הדולף.‏

תמיד שמנו לעצמנו למטרה לבשר למארחינו.‏ בכל פעם שהגענו ליעדנו,‏ טוב ליבם והכנסת האורחים של אחינו ואחיותינו המשיחיים ריגשו אותנו עד מאוד.‏ הערכתם הכנה על ביקורנו פיצתה על כל חוסר הנוחות שחווינו בדרך.‏

כאשר לנו בביתם של אחינו לאמונה,‏ נרתמנו לעזור להם במטלות הבית,‏ ובעקבות זאת התאפשר להם להצטרף אלינו לשירות השדה.‏ לא ציפינו למותרות או למאכלים מיוחדים אשר לא היו בהישג ידם של מארחינו.‏

ביקור קבוצות מבודדות

נהננו לבקר קבוצות מבודדות,‏ שם תכננו לנו האחים לוח זמנים עמוס פעילות.‏ בקושי היה לנו זמן ’‏לנוח מעט’‏ (‏מר׳ ו׳:‏31‏)‏.‏ באחד המקומות הזמינו זוג עדים לביתם את כל תלמידי המקרא שלהם — 40 במספר — כדי שנוכל להצטרף לשיעורים.‏ אוֹלִי והאחות ניהלו כ־20 שיעורים,‏ ואני הצטרפתי לאח ליתר השיעורים.‏ בכל פעם שתלמיד אחד עזב,‏ מייד התחיל השיעור הבא.‏ מאוחר יותר במהלך היום עשינו הפסקה על מנת לערוך את אסיפות הקהילה,‏ ולאחריהן התחדשו שיעורי המקרא.‏ הימים המרתוניים הללו הסתיימו לעיתים קרובות אחרי שמונה בערב!‏

כאשר ביקרנו קבוצה אחרת,‏ כולנו יצאנו בסביבות שמונה בבוקר לכיוון אחד הכפרים השכנים,‏ לבושים בבגדים ישנים.‏ אחרי הליכה  ארוכה ומפרכת ביער,‏ הגענו לשטח בסביבות הצהריים.‏ החלפנו לבגדים נקיים ומייד התחלנו לבשר מבית לבית.‏ הואיל והיו מעט בתים והרבה מבשרים,‏ כיסינו את השטח כולו ב־30 דקות בערך.‏ אחרי כן עשינו דרכנו לכפר הבא.‏ אחרי שבישרנו גם שם,‏ היינו צריכים לעשות את כל הדרך הארוכה חזרה הביתה.‏ בהתחלה,‏ צורת בישור זו קצת ייאשה אותנו.‏ השקענו הרבה זמן ומאמצים אך בישרנו מבית לבית במשך כשעה אחת בלבד.‏ אבל העדים המקומיים לא התלוננו ושמרו על התלהבותם.‏

קבוצה מבודדת אחת בטבירנאמבו,‏ הייתה ממוקמת בקרבת פסגה של הר.‏ מצאנו שם משפחה של עדים שהתגוררה בבית בן חדר אחד בלבד.‏ מבנה קטן אחר בקרבת מקום שימש לאסיפות.‏ לפתע קרא מארחנו בקול גדול:‏ ”‏אחים!‏”‏ מפסגת ההר הסמוך נשמע קול שהשיב:‏ ”‏כן!‏”‏ מארחנו שוב צעק ואמר:‏ ”‏משגיח הנפה הגיע!‏”‏ ”‏יופי!‏”‏ השיבו לו.‏ המסר ככל הנראה הועבר לאחרים שהתגוררו רחוק יותר.‏ תוך זמן קצר החלו אנשים להיאסף,‏ וכשהתחילה האסיפה,‏ היו בקהל למעלה מ־100 נוכחים.‏

קשיי תחבורה

ב־1996 נשלחנו לנפה קרובה יותר לאַנְטַנַנַריבוֹ,‏ באזור ההררי שבמרכז המדינה.‏ גם לנפה זו היו לא מעט קשיים משלה.‏ לא הייתה תחבורה ציבורית קבועה לאזורים הנידחים בנפה.‏ היינו אמורים לבקר קבוצה בבּיַאנְקַאנַה (‏בֵייסָקֵיי)‏,‏ מרחק של כ־240 קילומטר מאַנְטַנַנַריבוֹ.‏ לאחר משא ומתן עם הנהג,‏ עלינו על משאית קטנה שנסעה לכיוון זה.‏ היו בערך 30 נוסעים בתוך המשאית ועליה — חלקם שכבו על הגג ואחרים נתלו מאחור.‏

כפי שקורה לעיתים קרובות,‏ לא עבר זמן רב והרכב התקלקל,‏ ונאלצנו להמשיך ברגל.‏ אחרי שהתהלכנו בכבדות במשך כמה שעות,‏ עברה במקום משאית גדולה.‏ היא כבר הייתה עמוסה אנשים וסחורות שונות,‏ אך הנהג בכל זאת עצר לנו.‏ עלינו עליה למרות שהיה מקום רק בעמידה.‏ מאוחר יותר היה עלינו לחצות נהר,‏ אך הגשר היה בתיקון.‏ פעם נוספת נאלצנו ללכת ברגל,‏ ובסופו של דבר הגענו לעיירה קטנה שבה התגוררו חלוצים מיוחדים.‏ אף־על־פי שלא נקבע לנו ביקור במקום,‏ ניצלנו את הזמן כדי לבשר עם אחים אלה,‏  וחיכינו שהגשר יתוקן ושכלי תחבורה אחר יעבור במקום.‏

עבר שבוע עד שחלף במקום רכב אשר איפשר לנו להמשיך בדרכנו.‏ הדרך הייתה מלאה בורות ענקיים.‏ לעיתים קרובות נאלצנו לעמוד במים שהגיעו לנו עד הברכיים ולדחוף את הרכב,‏ ולא פעם מעדנו ונפלנו.‏ בשעות הקטנות של הבוקר הגענו לעיירה קטנה,‏ ושם ירדנו מהרכב.‏ עזבנו את הדרך הראשית והמשכנו לעבר יעדנו ברגל דרך שדות אורז מוצפים ומים עכורים שהגיעו לנו עד המותניים.‏

היה זה ביקורנו הראשון באזור,‏ לכן החלטנו לבשר למי שעבדו בשדות האורז ולשאול אותם היכן מתגוררים העדים המקומיים.‏ כמה שמחנו לגלות שאותם עובדים היו למעשה אחינו לאמונה!‏

עידוד אחרים להצטרף לשירות המורחב

לאורך השנים,‏ שמחנו מאוד לראות כיצד מאמצינו לעודד אחרים להצטרף לשירות המורחב נשאו פרי.‏ בזמן שביקרנו בקהילה אחת שבה היו תשעה חלוצים רגילים,‏ עודדנו כל אחד מהם להציב לעצמו מטרה לעזור למבשר אחר להצטרף לשורות החלוצים.‏ כאשר ביקרנו שם שוב כעבור שישה חודשים,‏ נוכחנו שמספר החלוצים הרגילים זינק ל־22.‏ שתי חלוצות עודדו את אבותיהן,‏ שהיו שניהם זקני־קהילה,‏ להפוך לחלוצים רגילים.‏ בעקבות זאת הניעו שני אחים אלה זקן־קהילה שלישי לחבור אליהם.‏ כעבור זמן קצר מונה זקן־הקהילה השלישי לחלוץ מיוחד.‏ מאוחר יותר הוא ואשתו החלו לשרת בשירות הנפתי.‏ מה לגבי שני הזקנים האחרים?‏ אחד מהם משרת כמשגיח נפה,‏ והשני משרת כחבר בצוות בניית אולמי מלכות.‏

אנו מודים מדי יום ליהוה על עזרתו ומכירים בכך שאיננו יכולים לעשות דבר בכוחנו אנו.‏ אומנם אנחנו לפעמים חשים עייפים ונעשים חולים,‏ אך אנו שמחים כשאנו חושבים על הפרי שמניב שירותנו.‏ יהוה מקדם את מלאכתו.‏ אנו שמחים לשרת כיום כחלוצים מיוחדים ולתרום את חלקנו הקטן למלאכתו של אלוהים.‏ כן,‏ למדנו את ”‏הסוד”‏ בזכות כך שנשענו על יהוה,‏ ’‏הנותן לנו כוח’‏.‏

‏[‏קטע מוגדל בעמוד 6]‏

למדנו את ”‏הסוד”‏ בזכות כך שנשענו על יהוה

‏[‏מפה/‏תמונות בעמוד 4]‏

מדגסקר,‏ הקרויה האי האדום הגדול,‏ היא האי הרביעי בגודלו בעולם.‏ אדמתה אדומה,‏ ומינים ייחודיים רבים חיים בה

‏[‏תמונה בעמוד 5]‏

אחד הקשיים העיקריים שלנו היה להגיע ממקום למקום

‏[‏תמונות בעמוד 5]‏

אנו נהנים לנהל שיעורי מקרא