בימי קדם נהגו עמים רבים להוציא להורג פושעים מסוימים בהוקעה על עץ או על עמוד.‏ הרומאים קשרו או מסמרו את הפושע למתקן הוצאה להורג,‏ לפעמים הוא המשיך לחיות למשך מספר ימים,‏ עד שהכאב,‏ הצמא,‏ הרעב או החשיפה לתנאי מזג האוויר היו מכלים את כוחו הפיזי.‏ הרומאים החשיבו את ההוקעה לעונש מביש השמור לפושעים השפלים ביותר.‏

מה לגבי עם ישראל הקדום?‏ האם הם נהגו להוציא להורג פושעים בתלייה על עץ?‏ תורת משה הורתה:‏ ”‏כי יהיה באיש חטא משפט מוות והומת,‏ ותלית אותו על עץ.‏ לא תלין נבלתו על העץ;‏ כי קבור תקברנו ביום ההוא”‏ (‏דב׳ כ״א:‏22,‏ 23‏)‏.‏ מכאן שבתקופת התנ״ך אדם הראוי למיתה היה מוּצא תחילה להורג ולאחר מכן היה נתלה על עץ.‏

בהקשר לכך,‏ נאמר בויקרא כ׳:‏2‏:‏ ”‏איש איש מבני־ישראל ומן הגר הגר בישראל,‏ אשר ייתן מזרעו למולך,‏ מות יומת.‏ עם הארץ ירגמוהו באבן”‏.‏ העם נצטווה להוציא להורג גם את מי שהיה בעל ”‏אוב או ידעוני”‏.‏ כיצד?‏ הם היו ’‏רוגמים אותם באבנים’‏ (‏וי׳ כ׳:‏27‏)‏.‏

בדברים כ״ב:‏23,‏ 24 אנו קוראים:‏ ”‏כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש,‏ ומְצאה איש בעיר ושכב עמה.‏ והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההיא וסקלתם אותם באבנים,‏ ומתו,‏ את הנערה על דבר אשר לא צעקה בעיר,‏ ואת האיש על דבר אשר עינה את אשת רעהו.‏ וביערת הרע מקרבך”‏.‏ לפיכך,‏ בקרב בני ישראל הסקילה הייתה השיטה העיקרית שבה היו מוציאים להורג את האשמים בפשעים אכזריים.‏ *

בדברים כ״א:‏23 נאמר:‏ ”‏קללת אלוהים תלוי”‏.‏ גופתו של אדם שפל ש’‏קולל על־ידי אלוהים’‏ נתלתה על עץ והוצגה לעיני כול.‏ הצגת הגופה ללא ספק הטביעה את חותמה על בני ישראל ושימשה כאות אזהרה עבורם.‏