בשנת 1870 החלה קבוצה קטנה בפיטסבורג (‏אלגני)‏ שבפנסילבניה,‏ ארה״ב,‏ לערוך מחקרים בכתבי־הקודש.‏ בהדרכתו של צ׳ארלס טייז ראסל הם חקרו את נושא הכופר שסיפק המשיח ועד מהרה הבינו שלכופר יש מקום מרכזי במטרת יהוה.‏ עד כמה התרגשו הם ללמוד שבזכות הכופר נפתחה הדרך לישועה,‏ גם עבור מי שעדיין לא שמעו על ישוע!‏ מלאי רגשות הערכה הם החלו לציין את מותו של ישוע מדי שנה לזכרו (‏קור״א י״א:‏23–26‏)‏.‏

בהמשך החל אח ראסל להוציא לאור את המצפה של ציון שהרים על נס את דוקטרינת הכופר כביטוי נעלה של אהבת אלוהים.‏ המצפה כינה את תקופת ערב הזיכרון למות המשיח ”‏עונה מיוחדת ביותר”‏,‏ ועודד את קוראיו לציין את הערב בפיטסבורג או באזורים אחרים בקבוצות מקומיות.‏ ”‏גם אם יהיו רק שניים או שלושה השותפים לאותה אמונה יקרת ערך”‏ — או רק אדם אחד — הם יהיו ”‏מאוחדים בלב אחד עם האדון”‏.‏

מדי שנה הלך וגדל מספרם של האנשים שהגיעו לפיטסבורג כדי לציין את ערב הזיכרון.‏ ”‏תתקבל כאן בחמימות לב”‏,‏ נאמר בהזמנה.‏ ואכן,‏ תלמידי מקרא מקומיים אירחו ברצון את אחיהם ואחיותיהם הרוחניים בביתם.‏ ב־1886 נערכה בעונת ערב הזיכרון ”‏אסיפה כללית”‏ שנמשכה מספר ימים.‏ ”‏בואו”‏,‏ הפציר המצפה,‏ ”‏בלב שופע אהבה לאדון ולאחיו ולאמת שלו”‏.‏

במשך מספר שנים ערכו תלמידי המקרא בפיטסבורג כינוסים למאמינים בכופר שבאו לציין את ערב הזיכרון.‏ ככל שהתרחבו שורות תלמידי המקרא כך גדל מספר הנוכחים בערב הזיכרון,‏ ובמקביל החלו התכנסויות לציון הערב במקומות נוספים ברחבי העולם.‏ ריי בופ,‏ מקהילת שיקגו,‏ סיפר שבעשור השני של המאה ה־20 נדרשו מספר שעות להעביר את הסמלים בין מאות הנוכחים,‏ משום שכמעט כולם נטלו מהם.‏

באילו סמלים השתמשו?‏ אף שכתב העת המצפה ציין שישוע השתמש ביין במהלך סעודת האדון,‏ הומלץ בו במשך זמן מסוים להשתמש במיץ ענבים טריים או במיץ צימוקים מבושלים כדי שלא להציב פיתוי בפני מי ”‏שבשרם חלש”‏.‏ אולם הוגש יין למי שסברו ש”‏צריך להשתמש ביין שעבר תהליך תסיסה”‏.‏ מאוחר יותר הבינו תלמידי המקרא שיין אדום טהור הוא הסמל הראוי לדמו של ישוע.‏

ציון מותו של ישוע העניק לנוכחים הזדמנות  להרהורים עמוקים.‏ מעניין לציין שבחלק מהקהילות הייתה אווירת אבל ובסיום התוכנית כולם עזבו את המקום מבלי להחליף מילה כמעט.‏ אך בספר יהוה שיצא לאור ב־1934 נאמר שערב הזיכרון לא צריך להתנהל ”‏באווירה עצובה”‏ על מותו הכואב של ישוע,‏ אלא ”‏בשמחה”‏ על כך שהוא מולך מאז 1914.‏

בשנת 1935 התחולל שינוי דרמטי שהשפיע על אופן קיום ערב הזיכרון — התבהרה זהותו של ’‏ההמון הרב’‏ המוזכר בספר ההתגלות ז׳:‏9‏.‏ עד אז החזיקו משרתי יהוה בדעה שקבוצה זו היא קבוצת משיחיים מוקדשים פחות נלהבים.‏ המון זה זוהה כעת כמשרתי יהוה נאמנים שתקוותם לחיות בגן עדן על כדור הארץ.‏ לאחר הבהרה זו ובחינה עצמית מעמיקה אמר ראסל פוגנסי:‏ ”‏יהוה לא העניק לי ברוח קודשו את התקווה השמימית”‏.‏ אח פוגנסי,‏ בדומה לאחים נאמנים רבים כמוהו,‏ הפסיק ליטול מן הסמלים אך המשיך לנכוח בערב הזיכרון.‏

במהלך ”‏עונה מיוחדת ביותר”‏ זו נערכו מבצעי הטפה מיוחדים שהעניקו הזדמנות מצוינת לכול לגלות הערכה לכופר.‏ ב־1932 האיץ גיליון בּוּלֶטִין במשיחיים שלא להיות ”‏קדושי ערב הזיכרון”‏,‏ כלומר כאלה הנוטלים מן הסמלים אך אינם ”‏מבשרים פעילים”‏ המכריזים את מסר האמת.‏ ב־1934 יצאה קריאה בגיליון בּוּלֶטִין למבשרים ”‏עוזרים”‏ והועלתה השאלה:‏ ”‏האם נגיע ל־000,‏1 איש שייענו לקריאה עד תקופת ערב הזיכרון?‏”‏ באשר למשוחים נמסר בגיליון המודיע:‏ ”‏שמחתם תהיה שלמה רק אם ישתתפו במתן עדות על המלכות”‏.‏ לימים היה הדבר נכון גם לגבי בעלי התקווה הארצית.‏ a

ערב הזיכרון הוא הערב הקדוש ביותר בשנה עבור כל משרתי יהוה.‏ הם מציינים אותו אף בנסיבות קשות.‏ ב־1930 צעדו פרל אינגליש ואחותה אורה 80 קילומטרים בקירוב כדי לנכוח בערב הזיכרון.‏ הרולד קינג ששירת כשליח והוחזק בבידוד בכלא בסין,‏ כתב שירים ופואמות על ערב הזיכרון והשתמש בדומדמניות שחורות ואורז להכנת הסמלים.‏ באזורים כמו מזרח אירופה,‏ אמריקה המרכזית ואפריקה הפגינו המשיחיים אומץ לב וציינו את מותו של ישוע הן בעתות מלחמה והן תחת חרם.‏ אין זה משנה היכן אנו נמצאים ובאילו נסיבות אנו נתונים,‏ אנחנו נאספים יחדיו כדי לכבד את יהוה אלוהים ואת ישוע המשיח במהלך העונה המיוחדת ביותר של ערב הזיכרון.‏