‏”‏כששמעתי את ההודעה על נידוי בני חשתי שחרב עליי כל עולמי”‏,‏ נזכר חוליאן.‏ ”‏הוא בני הבכור,‏ והיינו מאוד קרובים;‏ עשינו הרבה דברים יחד.‏ הוא היה בן למופת,‏ ואז פתאום הוא התחיל להתנהג בצורה לא־מקובלת.‏ אשתי בכתה ללא הפסק,‏ ולא ידעתי איך לנחם אותה.‏ שאלנו את עצמנו שוב ושוב איפה נכשלנו כהורים”‏.‏

איך אפשר לומר שנידוי הוא צעד אוהב אם הוא גורם לכל כך הרבה כאב?‏ מה הן הסיבות המקראיות לנקיטת צעד כה דרסטי?‏ ומה בדיוק מוביל לנידויו של אח מן הקהילה?‏

שני גורמים מובילים לנידויו של עד־יהוה,‏ ועל שניהם להתקיים גם יחד.‏ ראשית,‏ אח טבול מבצע חטא חמור.‏ שנית,‏ אין הוא מתחרט על חטאו.‏

אף שיהוה אינו דורש מאתנו שלמות,‏ הוא כן מצפה ממשרתיו לעמוד ברמת קדושה מסוימת.‏ לדוגמה,‏ יהוה עומד על כך שנימנע מחטאים חמורים כגון אי־מוסריות מינית,‏ עבודת אלילים,‏ גניבה,‏ סחטנות,‏ רצח וספיריטיזם (‏קור״א ו׳:‏9,‏ 10;‏ ההת׳ כ״א:‏8‏)‏.‏

האינך מסכים שעקרונותיו הטהורים של יהוה סבירים ומשמשים להגנתנו?‏ מי לא היה רוצה לחיות בקרב אנשים שלווים והגונים שאפשר לסמוך עליהם?‏ אנו מוצאים סביבה כזו בקרב אחינו ואחיותינו הרוחניים,‏ כיוון שכאשר הקדשנו את חיינו לאלוהים הבטחנו שנחיה בהתאם להנחיות המצויות בדברו.‏

אך מה אם משיחי טבול מבצע חטא חמור בשל חולשת אנוש?‏ משרתי יהוה נאמנים מן העבר ביצעו חטאים מעין אלה,‏ ואלוהים לא דחה אותם מעליו.‏ דוד המלך הוא דוגמה בולטת לכך.‏ דוד נאף ורצח,‏ אולם נתן הנביא הודיע לו:‏ ”‏יהוה העביר חטאתך”‏ (‏שמ״ב י״ב:‏13‏)‏.‏

אלוהים סלח לדוד על חטאו בזכות חרטתו הכנה (‏תהל׳ ל״ב:‏1–5‏)‏.‏ בדומה לכך,‏ משרת יהוה ינודה כיום רק אם לא יגלה חרטה או ימשיך לעשות את הרע (‏מה״ש ג׳:‏19;‏ כ״ו:‏20‏)‏.‏ אם הזקנים בוועדה השיפוטית אינם רואים חרטה כנה מצדו,‏ עליהם לנדותו.‏

אנו עלולים בתחילה לחשוב שההחלטה לנדות את החוטא היא דרסטית או אף אכזרית,‏ במיוחד אם יש לנו קשרים קרובים עם אותו אדם.‏ למרות זאת,‏ דבר יהוה מספק לנו סיבות מוצקות להאמין שהחלטה זו היא החלטה אוהבת.‏

ישוע אמר ש”‏החוכמה נצדקת על־ידי מעשיה”‏,‏ או על־ידי תוצאותיה (‏מתי י״א:‏19‏)‏.‏ ההחלטה לנדות חוטא חסר חרטה היא החלטה נבונה המביאה לתוצאות טובות — פרי צדקה.‏ תן דעתך לשלוש התוצאות הבאות:‏

נידוי החוטא מסב כבוד לשם יהוה.‏ הואיל ואנו נושאים על עצמנו את שם יהוה,‏ אין מנוס מכך שהתנהגותנו מאירה באור חיובי או באור שלילי את שמו (‏יש׳ מ״ג:‏10‏)‏.‏ כשם שהתנהגותו של ילד יכולה להסב כבוד להוריו או להמיט עליהם חרפה,‏ כך גם הדוגמה החיובית או השלילית שמציב העם הנושא עליו את שם יהוה משפיעה במידה מסוימת על דעתם של האנשים על אלוהים.‏ שמו הטוב של אלוהים מורם על נס כאשר האנשים הנושאים על עצמם את שמו חיים על־פי ערכי המוסר של יהוה.‏ בימי יחזקאל זיהו עמי הגויים את היהודים עם השם יהוה (‏יח׳ ל״ו:‏19–23‏)‏.‏ באותו אופן,‏ אנשים כיום מזהים את עדי־יהוה עם השם יהוה.‏ לכן,‏ אם נציית לחוקי יהוה נסב לו כבוד.‏

אנו נמיט חרפה על שמו הקדוש של אלוהים אם נעשה מעשים לא־מוסריים.‏ השליח פטרוס יעץ למשיחיים:‏ ”‏כילדים צייתנים,‏ חִדלו לתת לתאוות שהיו לכם בעבר,‏ כשהייתם חסרי דעת,‏ לעצב אתכם.‏ אדרבה,‏ כדוגמת הקדוש אשר קרא אתכם,‏ היו קדושים בכל התנהגותכם,‏ שהרי כתוב:‏ ’‏היו קדושים,‏ כי קדוש אני’‏”‏ (‏פט״א א׳:‏14–16‏)‏.‏ התנהגות טהורה וקדושה מסבה כבוד לשם אלוהים.‏

אולם אם עד־יהוה עושה את הרע קרוב לוודאי שחבריו ומכריו יהיו מודעים לכך.‏ הנידוי מראה שליהוה יש עם טהור הדבק בהנחיות המקראיות כדי לשמור על קדושתו.‏ פעם הגיע לאסיפה באולם מלכות בשוויץ אדם זר ואמר שהוא רוצה להשתייך לקהילה.‏ אחותו נודתה עקב אי־מוסריות מינית.‏ הוא אמר שהוא רוצה להצטרף לארגון ש”‏לא מוכן להשלים עם התנהגות פסולה”‏.‏

הנידוי מגן על הקהילה המשיחית הטהורה.‏ השליח פאולוס הזהיר את הקורינתים לבל יניחו לחוטאים בזדון להישאר בקרבם.‏ הוא השווה את השפעתם הרעה לזו של שאור הגורם לכל הבצק לתפוח.‏ ”‏מעט שאור מחמיץ את כל העיסה”‏,‏ אמר.‏ ואז הורה להם:‏ ”‏בערו את האיש הרע מקרבכם”‏ (‏קור״א ה׳:‏6,‏ 11–13‏)‏.‏

‏”‏האיש הרע”‏ שהזכיר פאולוס היה אשם כנראה באי־מוסריות בוטה.‏ וחלק מחברי הקהילה אף החלו להצדיק את התנהגותו (‏קור״א ה׳:‏1,‏ 2‏)‏.‏ אם הקהילה הייתה מקלה ראש בחטא חמור זה,‏ עלול היה הדבר לעורר במשיחיים אחרים את הנטייה לאמץ לעצמם את המנהגים הלא־מוסריים שרווחו בעיר מגוריהם המופקרת.‏ העלמת עין מחטאים המתבצעים בזדון מעודדת גישה פשרנית כלפי אמות המידה של אלוהים (‏קהלת ח׳:‏11‏)‏.‏ יתר על כן,‏ חוטאים חסרי חרטה עלולים להיות כ”‏סלעים חבויים מתחת לפני המים”‏ ולטרוף את ספינת אמונתם של חברי קהילה אחרים (‏יהד׳ 4,‏ 12‏)‏.‏

הנידוי עשוי לגרום לחוטא להתעשת.‏ ישוע סיפר על צעיר שעזב את בית אביו ובזבז את הירושה שלו בחיי הוללות.‏ הבן האובד למד בדרך הקשה שהחיים מחוץ לבית אביו ריקים מתוכן ואכזריים.‏ לבסוף התעשת הבן,‏ התחרט והחליט לחזור אל משפחתו (‏לוקס ט״ו:‏11–24‏)‏.‏ ישוע הסביר עד כמה שמח האב האוהב לנוכח השינוי שחל בלב בנו,‏ ותיאור זה עוזר לנו להבין את רגשותיו של יהוה.‏ אלוהים מבטיח לנו שאין הוא ’‏חפץ במות הרשע,‏ כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה’‏ (‏יח׳ ל״ג:‏11‏)‏.‏

בדומה לכך,‏ מנודים שאינם עוד חלק מהקהילה המשיחית — משפחתם הרוחנית — אולי יבינו מה איבדו.‏ פרי הבאושים של התנהגותם החוטאת והזיכרונות מהתקופה המאושרת שבה נהנו  מיחסים טובים עם יהוה ועם עמו עשויים לגרום להם להתעשת.‏

להשגת התוצאה הרצויה יש צורך באהבה ובעמדה נחרצת.‏ דוד מחבר התהלים אמר:‏ ”‏יֶהֶלמני צדיק,‏ חסד;‏ ויוכיחני,‏ שמן ראש”‏,‏ כלומר מהלומות הצדיק הן כמעשה חסד עבורי ותוכחתו היא כשמן על ראשי (‏תהל׳ קמ״א:‏5‏)‏.‏ לשם המחשה,‏ תאר לעצמך טייל שנכנע לתשישותו ביום חורף קר.‏ הוא מתחיל לסבול מהיפותרמיה וחש מנומנם.‏ אם יירדם בשלג,‏ ימות.‏ בשעה שהוא ממתין לצוות החילוץ,‏ שותפו למסע סוטר לו על פניו מדי פעם כדי שיישאר ער.‏ ייתכן שהסטירה תכאיב לו,‏ אך היא עשויה להציל את חייו.‏ באותו אופן,‏ דוד הכיר בכך שאדם צדיק עשוי לתת לו תוכחה כואבת לטובתו.‏

במקרים רבים הנידוי הוא המוסר שלו זקוק החוטא.‏ לאחר כעשר שנים טיהר בנו של חוליאן,‏ שהוזכר בתחילת המאמר,‏ את חייו ושב לחיק הקהילה,‏ וכעת הוא משמש כזקן־קהילה.‏ ”‏הנידוי אילץ אותי להתמודד פנים אל פנים עם ההשלכות של סגנון חיי”‏,‏ הוא מודה.‏ ”‏הייתי זקוק למוסר הזה”‏ (‏עב׳ י״ב:‏7–11‏)‏.‏

אמת,‏ הנידוי הוא טרגדיה רוחנית,‏ אך טרגדיה זו אינה חייבת להיות אסון שאין ממנו חזרה.‏ על כל אחד מאתנו למלא את תפקידו כדי שהנידוי יגשים את ייעודו.‏

זקני־הקהילה שמוטל עליהם התפקיד הכואב למסור לאח שהם החליטו לנדותו עושים כל מאמץ לשקף את אהבתו של יהוה.‏ כאשר הם מודיעים לאדם על החלטתם,‏ הם מסבירים לו באדיבות ובצורה ברורה אילו צעדים עליו לנקוט כדי לשוב אל חיק הקהילה.‏ הזקנים יכולים לערוך ביקורים תקופתיים אצל מנודים המוכיחים במידת מה שהם משנים את דרכם,‏ וזאת במטרה להזכיר להם כיצד הם יכולים לשוב אל יהוה.‏ a

חברי המשפחה יגלו אהבה לקהילה ולחוטא אם יכבדו את החלטת הנידוי.‏ ”‏הוא עדיין היה בני”‏,‏ מסביר חוליאן,‏ ”‏אבל סגנון חייו יצר חיץ בינינו”‏.‏

כל חברי הקהילה יגלו אהבה עקרונית אם יימנעו ממגע עם המנודה ומשיחות עמו (‏קור״א ה׳:‏11;‏ יוח״ב 10,‏ 11‏)‏.‏ כך הם נותנים משנה תוקף למוסר שנתן לו יהוה דרך הזקנים.‏ זאת ועוד,‏ הם יכולים להעניק יתר אהבה ותמיכה לחברי משפחתו של המנודה;‏ הם סובלים רבות ואין לתת להם את ההרגשה שגם מהם נשללת ההתרועעות עם אחיהם לאמונה (‏רומ׳ י״ב:‏13,‏ 15‏)‏.‏

‏”‏הנידוי הוא צעד שאנו זקוקים לו,‏ צעד שעוזר לנו לחיות בהתאם לאמות המידה של יהוה”‏,‏ אומר חוליאן.‏ ”‏בטווח הארוך,‏ עם כל הכאב,‏ הנידוי מביא לתוצאות טובות.‏ אם הייתי משלים עם התנהגותו הפסולה של בני,‏ הוא לעולם לא היה משתקם”‏.‏