שבי רוחני זה נמשך מן המאה השנייה לספירה עד 1919.‏ מדוע יש צורך בהבנה מתוקנת זו?‏

כל העדויות מצביעות על כך ששבי זה הסתיים ב־1919 כאשר המשיחיים המשוחים נאספו אל תוך הקהילה המשוקמת.‏ תן דעתך לנקודות הבאות:‏ משרתי אלוהים נבחנו ונצרפו בשנים שאחרי היווסדות מלכות אלוהים בשמיים ב־1914 * (‏מל׳ ג׳:‏1–4‏)‏.‏ לאחר מכן,‏ ב־1919,‏ הפקיד ישוע את ”העבד הנאמן והנבון” על עמו המטוהר של אלוהים ומינה עבד זה לספק להם אוכל רוחני בעתו (‏מתי כ״ד:‏45–47‏)‏.‏ בשנה זו החלו משרתי אלוהים לחזור אל הנחלה הרוחנית שהוא העניק להם.‏ באותה עת הם גם שוחררו מן השבי הסמלי לבבל הגדולה (‏ההת׳ י״ח:‏4‏)‏.‏ אך מתי החל שבי זה?‏

במשך שנים הסברנו ששבי זה החל ב־1918 ונמשך תקופה קצרה שבמהלכה היו משרתי אלוהים נתונים לשליטתה של בבל הגדולה.‏ לדוגמה,‏ המצפה מ־1 במאי 1992 ציין:‏ ”אולם,‏ כשם שעמו הקדום של אלוהים הוגלה לשבי בבבל לזמן מה,‏ משרתי יהוה בני־זמננו נלקחו,‏ במידה מסוימת,‏ לשבי ב’‏בבל הגדולה’‏,‏ בשנת 1918”.‏ אך עיון נוסף בנושא מראה ששבי זה החל זמן רב לפני 1918.‏

למשל,‏ נבחן את אחת הנבואות שחזתה את השבי ואת השחרור של משרתי אלוהים.‏ היא כתובה ביחזקאל ל״ז:‏1–14‏.‏ יחזקאל רואה בחזון בקעה מלאה עצמות.‏ יהוה מסביר ליחזקאל שהעצמות הללו מסמלות את ”כל בית ישראל”.‏ בהתגשמותה הרחבה יותר,‏ נבואת שיקום זו חלה על ”ישראל השייכים לאלוהים” (‏גל׳ ו׳:‏16;‏ מה״ש ג׳:‏21‏)‏.‏ אחרי כן רואה יחזקאל את העצמות מתעוררות לחיים והופכות לצבא גדול.‏ איזו דרך הולמת לתאר את תחייתם הרוחנית של משרתי אלוהים,‏ שהגיעה לשיאה במאורעות של 1919!‏ אך מה מגלה לנו חזון זה באשר לאורך התקופה המדוברת?‏

ראשית,‏ אנו שמים לב שהעצמות מתוארות כ’‏יבשות’‏ או ”יבשות מאוד” (‏יח׳ ל״ז:‏2,‏ 11‏)‏.‏ זה  מצביע על כך שאנשים אלה היו מתים כבר הרבה מאוד זמן.‏ שנית,‏ השיקום מתואר כתהליך הדרגתי ולא כאירוע פתאומי.‏ בהתחלה נשמע ”רעש”,‏ מעין קול שקשוק,‏ ואז ’‏העצמות קרבו עצם אל עצם’‏.‏ לאחר מכן נוספו ”גידים ובשר”,‏ ובשלב הבא העצמות,‏ הגידים והבשר קרמו עור.‏ בהמשך ’‏באה בהם הרוח,‏ ויחיו’‏.‏ בסופו של דבר הביא יהוה את אותם מוקמים לתחייה אל אדמתם.‏ כל זה דורש זמן (‏יח׳ ל״ז:‏7–10,‏ 14‏)‏.‏

השבי של עם ישראל הקדום נמשך זמן רב.‏ הוא החל ב־740 לפה״ס כאשר נפלה הממלכה הצפונית בת עשרת השבטים ורבים נלקחו לגלות.‏ אחרי כן,‏ ב־607 לפה״ס,‏ נחרבה ירושלים וגם תושבי ממלכת יהודה הדרומית הוגלו.‏ תקופת שבי זו הסתיימה ב־537 לפה״ס כאשר חזרה שארית מקרב היהודים כדי לבנות מחדש את המקדש ולהשיב על כנה את עבודת אלוהים הטהורה בירושלים.‏

לאור פרטים מקראיים אלה,‏ מתברר שהשבי של משרתי אלוהים בידי בבל הגדולה נמשך זמן רב יותר מאשר האירועים של 1918–1919.‏ השבי מקביל לתקופה שבה העשבים הרעים הסמליים גדלו ביחד עם ”בני המלכות” דמויי החיטים (‏מתי י״ג:‏36–43‏)‏.‏ תקופת צמיחה זו מתייחסת לזמן שבמהלכו מספרם של המשיחיים האמיתיים היה קטן בהרבה ממספרם של המשיחיים המדומים.‏ הקהילה המשיחית הייתה למעשה שבויה בידי בבל הגדולה.‏ שבי זה החל בשלב כלשהו במאה השנייה לספירה ונמשך עד טיהור המקדש הרוחני בעת הקץ (‏מה״ש כ׳:‏29,‏ 30;‏ תסל״ב ב׳:‏3,‏ 6;‏ יוח״א ב׳:‏18,‏ 19‏)‏.‏

במהלך תקופה ארוכה זו של שבי רוחני,‏ הכמורה ושותפיה הפוליטיים — אשר רצו לשמור על כוחם — הסתירו את דבר־אלוהים מן האנשים שחיו תחת שליטתם.‏ קריאת המקרא בשפת ההמונים נחשבה בתקופות מסוימות לפשע.‏ כמה ממי שעשו כן אפילו הועלו על המוקד.‏ כל מי שהשמיע דעה המנוגדת למה שלימדה הכמורה טופל באכזריות,‏ וכך דוכא כל ניסיון להפיץ את אור האמת.‏

מה לגבי ההתפתחות השנייה,‏ השיקום?‏ מתי וכיצד זה קרה?‏ פעילות השיקום הרוחני הייתה תהליך הדרגתי.‏ היא הייתה מלווה ב”רעש”,‏ או קול שקשוק,‏ שנשמע לאורך מאות השנים שלפני עת הקץ.‏ אף שתורות דתיות כוזבות משלו בכיפה במשך רוב הזמן,‏ היו מספר אנשים נאמנים  שנקטו במידת האפשר עמדה לצד עבודת אלוהים האמיתית.‏ חלקם עשו מאמץ לפרסם ספרי מקרא בשפת ההמונים.‏ אחרים הכריזו על האמיתות שהם גילו בין דפי דבר־אלוהים.‏

ואז,‏ בסוף המאה ה־19,‏ צ׳ארלס טייז ראסל ועמיתיו פעלו במרץ כדי לחשוף מחדש את אמיתות המקרא.‏ היה זה כאילו השלדים הסמליים החלו ללבוש בשר ולקרום עור.‏ המצפה של ציון ופרסומים נוספים סייעו לאנשים ישרי לב לגלות אמיתות רוחניות.‏ מאוחר יותר כלים כגון ה”פוטו־דרמה של הבריאה”,‏ שהופקה ב־1914,‏ והספר התעלומה שנסתיימה,‏ שיצא לאור ב־1917,‏ חיזקו גם הם את משרתי אלוהים.‏ לבסוף,‏ ב־1919,‏ קיבלו משרתי אלוהים חיים במובן הרוחני והובאו אל ארצם הרוחנית החדשה.‏ עם הזמן הצטרפו לשארית המשוחים אנשים בעלי תקווה ארצית,‏ וביחד הם הפכו ל”חיל גדול מאוד מאוד” (‏יח׳ ל״ז:‏10;‏ זכ׳ ח׳:‏20–23‏)‏.‏ *

בהתחשב בעובדות אלה מתקבלת המסקנה שמשרתי אלוהים נלקחו בשבי לבבל הגדולה כאשר התפשטה הכפירה במאה השנייה לספירה.‏ הייתה זו תקופה אפלה,‏ בדומה למה שחווה עם ישראל הקדום בהיותו בגלות.‏ אך עד כמה אנו שמחים שאחרי מאות שנים שבהן סבלו משרתי אלוהים מדיכוי רוחני,‏ אנו חיים כיום בתקופה שבה ”המשכילים יזהירו [יִזְהֲרוּ]” ורבים ”יתבררו [ייטהרו].‏.‏.‏ וייצרפו”!‏ (‏דנ׳ י״ב:‏3,‏ 10‏)‏.‏

ביסודו של דבר איננו יכולים לדעת בוודאות אם ישוע באמת עמד במקדש או אם זה אירע כחלק מחזון.‏ שתי האפשרויות הוזכרו מפעם לפעם בפרסומים שלנו.‏

תן דעתך תחילה למה שאומר המקרא.‏ השליח מתי תיאר בהשראת אלוהים את המאורע וכתב בספר הבשורה שלו:‏ ”לאחר מכן לקח אותו השטן [את ישוע] אל עיר הקודש והעמידו על חומת המקדש”,‏ כלומר על המקום הגבוה ביותר במקדש (‏מתי ד׳:‏5‏)‏.‏ התיאור המקביל בספר לוקס מנסח זאת כך:‏ ‏”הוליך אותו לירושלים והעמידו על חומת המקדש” (‏לוקס ד׳:‏9‏)‏.‏

בעבר הוסבר בפרסומים שלנו שמאורע זה אולי לא התרחש באופן ממשי.‏ לדוגמה,‏ המצפה מ־1 במרס 1961 (‏אנג׳)‏ ציין:‏ ”לא נראה הגיוני להתייחס באופן מילולי לכל מה שמופיע בתיאור ניסיונותיו של ישוע במדבר.‏ מובן שאין הר שניתן לראות ממנו ’‏את כל ממלכות העולם ותפארתן’‏.‏ כמו כן,‏ הגיוני להסיק שהשטן לא לקח את ישוע כפשוטו,‏ באופן גשמי או פיזי,‏ ’‏אל עיר הקודש’‏ והעמידו ’‏על חומת המקדש’‏.‏ הדבר כלל לא היה הכרחי כדי שהניסיון יהווה פיתוי אמיתי”.‏ אולם בהוצאות מאוחרות יותר של כתב עת זה נאמר שאילו פעל המשיח כבקשת השטן,‏ הוא היה למעשה מתאבד,‏ ומכאן משתמע שהם אכן ניצבו במקום גבוה.‏

היו שציינו שהואיל וישוע לא היה משבט לוי,‏  אסור היה לו לעמוד על גג ההיכל של בית המקדש.‏ לכן ההנחה הייתה שישוע ככל הנראה ’‏נלקח’‏ אל המקדש באמצעות חזון.‏ הדבר דומה למה שקרה מאות שנים קודם לכן לנביא יחזקאל (‏יח׳ ח׳:‏3,‏ 7–10;‏ י״א:‏1,‏ 24;‏ ל״ז:‏1,‏ 2‏)‏.‏

אבל אם ניסיון זה אירע רק כחלק מחזון,‏ מתעוררות השאלות הבאות:‏

• האם הניסיון היה אמיתי או מדומה?‏

• אם שאר הניסיונות נועדו לפתות את ישוע לעשות מעשים פיזיים כגון הפיכת אבנים ממשיות ללחם או להשתחוות באופן פיזי לשטן,‏ האין זה אפשרי שגם ניסיון זה היה דומה ונועד לפתות אותו לקפוץ באופן פיזי מן המקדש?‏

מצד שני,‏ אם ישוע אכן עמד באופן פיזי על חומת המקדש,‏ מתעוררות שאלות אחרות:‏

• האם ישוע עמד על גג ההיכל ולמעשה הפר בכך את התורה?‏

• איך הגיע ישוע מהמדבר לירושלים?‏

מחקר נוסף עוזר לנו להביא בחשבון כמה אפשרויות המסייעות להשיב על שתי השאלות האחרונות.‏

ראשית,‏ פרופסור ד.‏ א.‏ קרסון מציין שהמילה היוונית הִיאֶרוֹן,‏ שתורגמה כ”מקדש” בשני התיאורים,‏ ”ככל הנראה מתייחסת למתחם כולו ולא להיכל עצמו”.‏ לכן אין זה מן ההכרח שישוע עמד על גג ההיכל עצמו.‏ למשל,‏ הוא יכול היה לעמוד בפינה הדרומית־מזרחית של מתחם המקדש.‏ פינה זו הייתה בגובה של כ־140 מטר מקרקעיתו של עמק קדרון.‏ למבנה הדרומי־מזרחי היה גג שטוח עם חומת מגן,‏ והוא היה המקום הגבוה ביותר במקדש.‏ ההיסטוריון הקדום יוסף בן מתתיהו ציין שאם אדם עמד שם והסתכל למטה,‏ ”תקפה אותו סחרחורת” בשל הגובה הרב.‏ * לישוע,‏ שלא היה משבט לוי,‏ היה מותר לעמוד במקום זה והדבר לא היה מצית מהומה כלשהי.‏

אבל איך ישוע היה יכול להילקח אל בית המקדש בשעה שהוא היה במדבר?‏ בעיקרו של דבר איננו יכולים לדעת זאת בוודאות.‏ התיאור הקצר של הניסיונות אינו מגדיר את משך הזמן שבו נוסה ישוע או היכן בדיוק היה במדבר.‏ לא נוכל לפסול את האפשרות שישוע הלך ברגל לירושלים,‏ גם אם זה לקח זמן.‏ הכתוב במקרא אינו אומר בצורה מפורשת שישוע נשאר במדבר לכל אורך הניסיונות.‏ פשוט נאמר שהוא נלקח לירושלים.‏

אך מה לגבי הניסיון שבו הראה השטן לישוע ”את כל ממלכות העולם”?‏ כמובן,‏ הוא לא ראה את כל הממלכות פשוטו כמשמעו;‏ אין הר ממשי שאפשר לראות ממנו את כולן.‏ לכן השטן ככל הנראה הראה אותן לישוע באמצעות סוג מסוים של חזון,‏ בדומה לאופן שבו ניתן להשתמש במקרן ובמסך כדי להציג תמונות של מקומות שונים בעולם.‏ אף שהשטן השתמש כאן בחזון,‏ הוא רצה שישוע ישתחווה לו באופן ממשי ולא בצורה מדומה (‏מתי ד׳:‏8,‏ 9‏)‏.‏ לפיכך ניתן לטעון שהפיתוי לקפוץ מחומת המקדש היה כרוך במעשה ממשי בעל השלכות ממשיות — וניסיון ממשי כזה הופך למשמעותי בהרבה מניסיון שמתרחש אך ורק בחזון.‏

לאמיתו של דבר,‏ כפי שהוזכר בתחילת המאמר,‏ איננו יכולים לקבוע מסמרות בנושא זה.‏ מכאן שאין להוציא מכלל אפשרות שישוע באמת הלך לירושלים ועמד על חומת המקדש.‏ אבל אנו כן יכולים להיות בטוחים שהניסיונות הללו היו אמיתיים ושישוע נתן תשובה נחרצת לשטן בכל אחד מהם.‏