בבוקר בהיר בברוקינגס שבדקוטה הדרומית, ארה”ב, צינה פשטה באוויר. היא הזכירה לי שבקרוב יגיע הכפור לאזור. אבל ודאי תופתעו לדעת שבאותו יום אני וקבוצה קטנה של אנשים היינו בתוך אסם לא־מחומם ורעדנו מקור. עמדנו לפני שוקת מלאה במים קרים. הרשו לי לספר לכם קצת על ההיסטוריה שלי כדי שתוכלו להבין כיצד הגעתי לשם.‏

נולדתי ב־7 במרס 1936, והייתי הצעיר מבין ארבעה ילדים. גרנו בחווה קטנה במזרח דקוטה הדרומית. העבודה בחווה מילאה תפקיד חשוב בחיי משפחתנו, אך היא לא הייתה הדבר החשוב ביותר. הוריי נטבלו כעדי־יהוה בשנת 1934. הם הקדישו את חייהם לאבינו השמימי יהוה, ולכן עשיית רצון אלוהים עמדה בראש מעייניהם. אבי קלרנס ולימים דודי אלפרד שירתו בתפקיד משרת הקבוצה (כיום מכונה מתאם מועצת הזקנים) בקהילתנו הקטנה בקונדי שבדקוטה הדרומית.‏

הנוכחות באסיפות המשיחיות והכרזת הבשורה מבית לבית על התקווה המקראית הנפלאה לעתיד היו חלק בלתי נפרד משגרת משפחתי. דוגמתם של הורינו והחינוך שהם העניקו לנו השפיעו עלינו עמוקות. אחותי דורותי ואני הפכנו למבשרי מלכות כשהיינו בני שש. ב־1943 נרשמתי לבית־הספר לשירות התיאוקרטי, שהיה באותם ימים מאפיין חדש באסיפותינו.‏

גם הכינוסים מילאו תפקיד חשוב בחיינו. בכינוס מחוזי משנת 1949 שנערך בסוּ פוֹלְס, דקוטה  הדרומית, אח גרנט סוטר היה הנואם האורח שהגיש את ההרצאה ”זה מאוחר יותר ממה שאתה סבור!” אני זוכר שהוא הדגיש שעל כל המשיחיים המוקדשים לנצל את כל חייהם להכרזת הבשורה הטובה על מלכות אלוהים המיוסדת. הדבר הניע אותי להקדיש את חיי ליהוה. בכינוס הנפתי שבא אחריו, אשר נערך בברוקינגס, חיכיתי לתורי להיטבל באסם הקריר שהזכרתי קודם לכן. שוקת מים מפלדה מגולוונת שימשה ב־12 בנובמבר 1949 כ”בריכת” טבילה עבורי ועבור שלושה נטבלים נוספים.‏

לאחר מכן הצבתי לעצמי מטרה לשרת כחלוץ. התחלתי בחלוציות ב־1 בינואר 1952, כשהייתי בן 15. במקרא נאמר: ”הולך את חכמים יחכם”, ורבים מבני משפחתי היו אנשים חכמים שתמכו בהחלטתי לשרת כחלוץ (‏מש’ י”ג:20‏). דודי ג’וליוס, אשר היה אז בן 60, הפך לשותף שלי לחלוציות. למרות הבדלי הגיל בינינו, היו לנו הרבה זמנים מהנים יחד בשירות. דליתי הרבה פניני חוכמה מניסיון החיים שלו. זמן קצר לאחר מכן גם דורותי החלה לשרת כחלוצה.‏

בשנות נעוריי הזמינו הוריי משגיחי נפה רבים עם נשותיהם להתארח אצלנו. זוג אחד, ג’סי ולין קנטוול, עזרו לי מאוד. העידוד שלהם היה אחת הסיבות לכך שהחלטתי לשרת כחלוץ. התעניינותם האישית עוררה בי רצון עז להציב לעצמי מטרות תיאוקרטיות. כשהם ביקרו בקהילות בסביבתנו, הם לעיתים הזמינו אותי לצאת אתם לשירות. אלו היו הזדמנויות מהנות ובונות.‏

אחריהם ביקר אותנו כמשגיח נפה באד מילר יחד עם אשתו ג’ואן. באותם ימים הייתי בן 18, והיה עליי להתמודד עם סוגיית הגיוס. בהתחלה החליטה לשכת הגיוס המקומית שאשמש בתפקיד שלדעתי עמד בניגוד להוראה שנתן ישוע לתלמידיו לשמור על ניטרליות בעניינים פוליטיים. כמו כן, רציתי לבשר את הבשורה הטובה על המלכות (‏יוח’ ט”ו:19‏). פניתי ללשכת הגיוס בבקשה להכיר בי כאיש דת.‏

נגע ללבי לראות שאח מילר התנדב ללכת אתי לשימוע בלשכת הגיוס. הוא היה מטבעו אדם בעל ביטחון רב שלא חשש מאחרים. עד כמה התעצם  ביטחוני כשהיה לצדי אדם רוחני עם אופי שכזה! בעקבות השימוע, בשלהי הקיץ של 1954 הכירו בי כאיש דת. כתוצאה מכך נפתחה בפניי האפשרות להשיג מטרה תיאוקרטית נוספת.‏

בערך בתקופה הזו קיבלתי הזמנה לבית־אל. המשימה שלי הייתה לשרת במקום שנקרא באותם ימים חוות המצפה, בסְטֶטְן איילנד, ניו יורק. הייתה לי הזכות לשרת שם כשלוש שנים. היו לי חוויות נפלאות רבות מפני שפגשתי הרבה אנשים חכמים ועבדתי אתם.‏

בחווה שבסטטן איילנד פעלה תחנת הרדיו WBBR. תחנה זו תופעלה על־ידי עדי־יהוה בין השנים 1924 עד 1957. רק 15 עד 20 מחברי משפחת בית־אל התבקשו לעבוד בחווה. רובנו היינו צעירים וחסרי ניסיון. אך לצדנו שירת אלדון ווּדווֹרת’, אח מבוגר מהמשוחים. הוא היה אדם מאוד חכם. ההתעניינות האבהית שהוא גילה בנו תרמה ליציבותנו הרוחנית. לפעמים כאשר התעוררו קשיים בשל מגרעותינו, אח ווּדווֹרת’ היה אומר: ”זה ממש מדהים מה האדון מסוגל לבצע עם הכלים העומדים לרשותו”.‏

נפלה בחלקנו גם הזכות המיוחדת לעבוד עם אח פרדריק ו. פראנץ. חוכמתו והידע העצום שהיה לו בכתבי־הקודש השפיעו לטובה על כולנו, והוא התעניין אישית בכל אחד מאתנו. הטבח שלנו היה הארי פיטרסון; היה קל יותר עבורנו להגות שם משפחה זה במקום את השם האמיתי, פאפאריירופולוס. גם הוא היה אחד מן המשוחים, והייתה לו קנאות יוצאת דופן לשירות. אח פיטרסון ביצע את עבודתו בבית־אל היטב, אך מעולם לא הזניח את שירות השדה. הוא חילק מדי חודש מאות כתבי עת. גם לו היה ידע מקראי נרחב, והוא נהג להשיב על שאלותינו הרבות.‏

מתוצרת החווה הכנו שימורים. מדי שנה ייצרנו כ־42,600 ליטר של שימורי פרות וירקות עבור משפחת בית־אל כולה. בעבודה זו הייתה לי הזכות לשרת עם אטה האט, שהייתה אחות חכמה מאוד. היא הייתה אחראית על המתכונים של השימורים  שהכנו. במהלך עונת הכנת השימורים, הגיעו לחווה אחיות מקומיות כדי לעזור, ואטה עזרה בארגון עבודתן. אף־על־פי שאטה מילאה תפקיד מפתח בתהליך ייצור השימורים, היא תמיד הציבה מופת לגילוי כבוד כלפי האחים ששימשו כמשגיחים בחווה. ראיתי בה דוגמה מצוינת לכניעה לראשות תיאוקרטית.‏

אנג’לה רומאנו הייתה אחת האחיות הצעירות שהגיעו לעזור בייצור השימורים. אטה עזרה לה רבות בתחילת דרכה באמת. כך, במהלך שירותי בבית־אל, פגשתי אחות חכמה שאתה אני מתהלך כבר 58 שנה. אנג’י ואני נישאנו באפריל 1958, ונהנינו יחד מזכויות שירות רבות. לאורך השנים נאמנותה המוחלטת של אנג’י ליהוה תרמה רבות לחיזוק נישואינו. אני יכול לסמוך עליה לגמרי, ואין זה משנה אילו קשיים אנו חווים.‏

לאחר שנמכרו בשנת 1957 המבנים ששימשו לשידורי WBBR בסטטן איילנד, שירתי בבית־אל בברוקלין לתקופה קצרה. אחרי כן אנג’י ואני נישאנו, ולכן עזבתי את בית־אל ובמשך כשלוש שנים שירתנו כחלוצים בסטטן איילנד. לזמן מה אפילו עבדתי אצל הבעלים החדשים של תחנת הרדיו, והם קראו לה WPOW.‏

אנג’י ואני היינו נחושים לשמור על סגנון חיים פשוט כדי שנהיה מוכנים לשרת היכן שנתבקש. כתוצאה מכך, בתחילת שנת 1961 יכולנו לקבל על עצמנו את המשימה לשרת כחלוצים מיוחדים בפולס סיטי, נברסקה. זמן קצר לאחר שעשינו שינוי זה הוזמנו לבית־הספר לשירות המלכות. באותם ימים היה זה קורס בן חודש שנערך בסאות’ לנסינג, ניו יורק. נהנינו מבית־הספר וציפינו שנחזור לנברסקה ושם נשתמש בהכשרה שקיבלנו. אך למרבה הפתעתנו, קיבלנו משימה חדשה — שירות כשליחים בקמבודיה! ארץ יפהפייה זו בדרום מזרח אסיה חשפה אותנו למראות, קולות וניחוחות אקזוטיים שהיו שונים לגמרי מכל מה שהכרנו. רצינו בכל מאודנו להפיץ שם את הבשורה הטובה.‏

אולם המצב הפוליטי במדינה זו השתנה ונאלצנו לעבור לדרום וייטנאם. לצערנו, לאחר כשנתיים פיתחתי בעיות בריאותיות רציניות, ולכן היינו צריכים לשוב למולדתנו. נדרש לי זמן כדי לשוב לאיתני, אבל לאחר שהחלמתי חזרנו לשרת במסגרת השירות המורחב.‏

במרס 1965 נפלה בחלקי הזכות להתחיל לשרת את הקהילות כמשגיח נודד. במשך 33 שנה אנג’י ואני נהנינו מהשירות הנפתי והמחוזי. כמו כן, עזרנו הרבה בעבודות שהתבצעו לפני הכינוסים המחוזיים ובמהלכם. הכינוסים המחוזיים תמיד היו אירועים מיוחדים עבורי, ולכן היה זה תענוג לעזור בארגונם. במשך כמה שנים שירתנו בסביבת ניו יורק סיטי, ורבים מהכינוסים המחוזיים נערכו באצטדיון ינקי.‏

כפי שנכון לגבי רבים המשרתים במסגרת השירות המורחב המיוחד, גם לי ולאנג’י נכונו  משימות מרגשות ומאתגרות. למשל, בשנת 1995 התבקשתי ללמד בבית־הספר להכשרת משרתים. כעבור שלוש שנים הוזמנו לשרת בבית־אל. מה רבה הייתה השמחה לחזור למקום שבו התחלתי לשרת בשירות המורחב המיוחד למעלה מ־40 שנה קודם לכן. במשך זמן מה עבדתי במחלקת השירות ושימשתי כמורה במספר בתי־ספר. בשנת 2007 העביר הגוף המנהל את בתי־הספר שנערכו בבית־אל לאחריותה של מחלקה חדשה — המחלקה לבתי־ספר תיאוקרטיים. הייתה לי הזכות להיות המשגיח של מחלקה זו במשך כמה שנים.‏

לאחרונה היינו עדים לכמה שינויים משמעותיים בתחום ההשכלה התיאוקרטית. ב־2008 נחנך בית־הספר לזקני־קהילה. במהלך השנתיים שחלפו לאחר היווסדו, יותר מ־12,000 זקנים למדו בפטרסון ובבית־אל בברוקלין. בית־ספר זה ממשיך להתקיים במקומות אחרים בהדרכתם של מורי חוץ כשירים. בשנת 2010 שונה שמו של בית־הספר להכשרת משרתים לבית־ספר למקרא לאחים רווקים. כמו כן, נוסד בית־ספר חדש — בית־ספר למקרא לזוגות נשואים.‏

החל משנת השירות של 2015 שולבו שני בתי־הספר הללו לכדי בית־הספר למבשרי המלכות. לבית־ספר זה יכולים להירשם גם זוגות וגם רווקים ורווקות. רבים ברחבי העולם שמחו לשמוע שבית־ספר זה ייערך בסניפים רבים. עד כמה מרגש לראות שלרבים נוספים יש הזדמנויות לקבל השכלה תיאוקרטית, ואני אסיר תודה על כך שיצא לי לפגוש רבים שערכו שינויים בחייהם כדי לקבל הכשרה זו.‏

במבט לאחור על חיי מיום טבילתי בשוקת המים ועד היום, אני מודה ליהוה על האנשים החכמים שסייעו לי בדרך האמת. לא כולם היו בגילי או מהרקע התרבותי שלי. אבל בלבם הם היו אנשים רוחניים. אהבתם העמוקה ליהוה באה לידי ביטוי במעשיהם ובגישתם. בארגונו של יהוה אנו מוצאים אנשים חכמים רבים שנוכל להתהלך אתם. אני עשיתי זאת וזכיתי לברכות רבות.‏