גיוס ומשיחיים אחרים בשלהי המאה הראשונה התמודדו עם מגוון קשיים. היו שהפיצו תורות כזב בניסיון להחליש את הקהילות ולפלגן (‏יוח”א ב’:18, 19;‏ יוח”ב 7‏). אדם ששמו דיוטרפס השמיע ”דברי הבל מרושעים” נגד השליח יוחנן ואחרים, סירב לגלות הכנסת אורחים כלפי משיחיים נודדים וניסה לשכנע אחרים לנהוג כמותו (‏יוח”ג 9, 10‏). אלה היו פני הדברים כאשר כתב יוחנן לגיוס. איגרתו של השליח הועלתה על הכתב בסביבות שנת 98 לספירה, ובכתבי־הקודש היווניים היא מהווה את ”איגרת יוחנן השלישית”.‏

גיוס המשיך לשרת את יהוה בנאמנות חרף הקשיים שחווה. כיצד הוא הוכיח את נאמנותו? מדוע כדאי לנו לחקות את דוגמתו? כיצד איגרת יוחנן יכולה לסייע לנו לעשות כן?‏

כותב איגרת יוחנן השלישית מכנה את עצמו ”הזקן”. די בתיאור זה כדי שגיוס, ילדו הרוחני האהוב של כותב האיגרת, יבין שמדובר בשליח יוחנן. יוחנן פונה לגיוס במילים החמימות הבאות: ”האהוב, שאותו אני אוהב באמת”. לאחר מכן הוא אומר שהוא מקווה שבריאותו הגופנית של גיוס טובה כמו בריאותו הרוחנית. אילו מילים יפות ומחממות לב! (‏יוח”ג 1, 2,‏ 4‏).‏

ככל הנראה גיוס היה משגיח בקהילה, אם כי האיגרת אינה מציינת זאת מפורשות. יוחנן משבח את גיוס על כך שאירח את האחים אף שהיו זרים לו. יוחנן ראה בכך ראיה לנאמנותו של גיוס, שהרי הכנסת אורחים הייתה מאז ומתמיד סימן ההיכר של משרתי אלוהים (‏בר’ י”ח:1–8;‏ טימ”א ג’:2;‏ יוח”ג 5‏).‏

דברי ההערכה של יוחנן על הכנסת האורחים של גיוס כלפי האחים מעידים שהיו משיחיים שנהגו לנדוד מאזורו של השליח יוחנן לקהילות, והם ככל הנראה סיפרו ליוחנן על המתרחש. ייתכן שדרכם קיבל יוחנן דיווחים על אותן קהילות.‏

המשיחיים הנודדים ודאי רצו לשהות עם אחיהם לאמונה. הפונדקים היו ידועים לשמצה, סיפקו שירות גרוע והיו רוויים בהפקרות. לכן אנשים נבונים שנדדו בדרכים בחרו לשהות במידת האפשר עם ידידים, ומשיחיים נודדים התארחו בצל קורתם של משיחיים אחרים.‏

יוחנן עודד את גיוס להמשיך לגלות הכנסת אורחים כלפי האחים הנודדים באמרו: ”סייע נא בידם כרצוי בעיני אלוהים”. השליח למעשה ביקש ממנו לספק לאורחים את צורכיהם להמשך המסע. גיוס כבר עשה כן עבור אורחיו הקודמים, שהרי הם דיווחו ליוחנן על אהבתו ואמונתו של מארחם (‏יוח”ג 3,‏ 6‏).‏

ייתכן שהאורחים היו מבשרים שיצאו למסע הטפה, נציגים מטעם יוחנן או משגיחים נודדים. הם כיתתו רגליהם בדרכים למען הבשורה הטובה. יוחנן אמר: ”למען שמו יצאו למסעם” (‏יוח”ג 7‏). המילים ”למען שמו” ככל הנראה נוגעות לשם יהוה, שהרי ממש לפני כן הזכיר יוחנן את אלוהים (ראה פסוק 6‏). מכאן שהאחים היו חלק מהקהילה המשיחית והיו ראויים לקבלת פנים חמה. יוחנן כתב: ”חובה עלינו לארח אנשים כאלה כדי שנהיה שותפים לעבודה בשירות האמת” (‏יוח”ג 8‏).‏

יוחנן כתב אל גיוס לא רק כדי להודות לו. הוא רצה גם לעזור לו להתמודד עם בעיה חמורה. מסיבה כלשהי חבר בקהילה המשיחית ששמו דיוטרפס לא רצה לפתוח את ביתו למשיחיים נודדים. הוא אף ניסה להניא אחרים מלארחם (‏יוח”ג 9, 10‏).‏

אין ספק שגם אם דיוטרפס היה מוכן לקבל אותם לביתו, משיחיים נאמנים לא היו חפצים לבוא בצל קורתו. הוא רצה לעמוד בראש הקהילה, לא קיבל דבר מיוחנן בכבוד והפיץ שמועות זדוניות על יוחנן ועל אחרים. אומנם יוחנן מעולם לא כינה אותו מורה שקר, אך ניתן להסיק שדיוטרפס ערער על סמכות השליח. שאיפתו של דיוטרפס לגדולה וגישתו הלא־משיחית העמידו בסימן שאלה את נאמנותו. המקרה של דיוטרפס ממחיש שאנשים יהירים ושאפתנים עלולים לפלג את הקהילה. לכן יוחנן אמר לגיוס, ולמעשה לכל אחד מאתנו: ”אל תחקה את הרע” (‏יוח”ג 11‏).‏

בשונה מדיוטרפס, יוחנן דיבר בשבחו של משיחי ששמו דמטריוס. ”על דמטריוס הכול מעידים לטובה... גם אנחנו מעידים עליו”, כתב יוחנן, ”ואתה יודע שעדותנו היא עדות אמת” (‏יוח”ג 12‏). נראה שדמטריוס נזקק לעזרת גיוס, ואיגרת יוחנן השלישית אולי שימשה כאיגרת המלצה מטעם השליח. ייתכן שדמטריוס עצמו מסר את האיגרת לגיוס. דמטריוס היה נציג מטעם יוחנן, או אולי משגיח נודד, והוא ודאי נתן משנה תוקף לדברי יוחנן.‏

מדוע קרא יוחנן לגיוס להמשיך לארח את האחים? הרי גיוס כבר היה אדם מכניס אורחים. האם יוחנן ראה לנכון לחזק את אומץ לבו של גיוס? האם השליח חשש שגיוס עלול להסס לפתוח את ביתו לאחרים בעקבות ניסיונותיו של דיוטרפס לגרש מהקהילה משיחיים מכניסי אורחים? מכל מקום, יוחנן חיזק את ביטחונו של גיוס באמרו לו: ”העושה את הטוב, מאת אלוהים הוא” (‏יוח”ג 11‏). זוהי סיבה מעולה לעשות את הטוב ולהתמיד בעשיית הטוב.‏

האם איגרתו של יוחנן הניעה את גיוס להמשיך לגלות הכנסת אורחים? העובדה שאיגרת יוחנן השלישית נכללה בקנון המקראי ועודדה אחרים ’לחקות את הטוב’ מעידה שכן.‏

לא ידועים לנו פרטים נוספים על גיוס, אחינו היקר מימי קדם. בכל זאת, מהצצה חטופה זו אל תוך חייו אנו למדים כמה לקחים.‏

ראשית, רבים מאתנו נחשפו לאמת תודות לאחים נאמנים שהיו מוכנים להגיע אלינו וללמד אותנו. כמובן, לא כל חברי הקהילה המשיחית בימינו גומאים מרחקים גדולים למען הבשורה הטובה. אולם בדומה לגיוס גם אנו יכולים לתמוך באחים נודדים כמו משגיח הנפה ואשתו ולעודדם. אנו יכולים גם להושיט עזרה מעשית לאחים ואחיות שעברו למקומות אחרים בארצם או לארץ אחרת כדי לשרת היכן שקיים צורך גדול יותר במבשרי מלכות. לכן הבה ’נהיה תמיד מכניסי אורחים’ (‏רומ’ י”ב:13;‏ טימ”א ה’:9, 10‏).‏

שנית, אל לנו להיות מופתעים אם יש המערערים על סמכותם של משגיחים בקהילה כיום, דבר המתרחש רק לעיתים נדירות. היו שהטילו ספק בסמכות יוחנן והשליח פאולוס (‏קור”ב י’:7–12; י”ב:11–13‏). אם כן, כיצד עלינו להגיב אם ניתקל כיום בקושי דומה בתוך הקהילה? פאולוס יעץ לטימותיאוס: ”עבד האדון אינו צריך לריב, אלא להתנהג בעדינות עם כל אדם, להיות כשיר ללמד, לשמור על איפוק לנוכח יחס פוגע וללמד בענווה את המתנגדים”. אם נגלה ענווה גם לנוכח התגרות, ייתכן שחלק מהאנשים הביקורתיים ישנו בהדרגה את חשיבתם. כתוצאה מכך, יהוה ”יאפשר להם לשנות את גישתם, וכך יגיעו לידיעה מדויקת של האמת” (‏טימ”ב ב’:24, 25‏).‏

שלישית, אחינו לאמונה המשרתים את יהוה בנאמנות חרף התנגדות ראויים להוקרה ולשבחים לבביים על שירותם הנאמן. אין ספק שהשליח יוחנן הצליח לעודד את גיוס ולחזק את ביטחונו בכך שהוא עושה את הטוב והישר. בדומה לכך, זקני־הקהילה כיום צריכים לחקות את דוגמתו של יוחנן ולעודד את אחיהם ואחיותיהם כדי שלא ירפו ידיהם (‏יש’ מ’:31;‏ תסל”א ה’:11‏).‏

האיגרת שכתב השליח יוחנן לגיוס, המכילה בסך הכול 219 מילים ביוונית המקורית, היא הספר הקצר ביותר במקרא. אולם האיגרת בעלת ערך רב בעיני המשיחיים בימינו.‏