יוסף איש רמתיים לא ידע מהיכן נבע האומץ שהיה לו לעמוד מול המושל הרומי. פונטיוס פילטוס היה ידוע כאדם קשה עורף עד מאוד. בכל זאת, כדי שישוע יזכה לקבורה מכובדת מישהו צריך היה לבקש מפילטוס אישור לשחרר את הגופה. אך בסופו של דבר הפגישה שהייתה ליוסף פנים אל פנים עם פילטוס לא הייתה נוראה כפי שחשב שתהיה. לאחר שווידא פילטוס עם אחד משרי המאה שישוע מת, הוא נענה לבקשתו של יוסף. לכן מיהר יוסף לאתר ההוצאה להורג בלב כבד (‏מר’ ט”ו:42–45‏).‏

• מי היה יוסף איש רמתיים?‏

• איזה קשר היה לו עם ישוע?‏

• מדוע סיפורו צריך לעניין אותך?‏

ספר הבשורה של מרקוס שנכתב בהשראת אלוהים מכנה את יוסף ”חבר מועצה נכבד”. בהקשר זה המילה מועצה כוונתה הסנהדרין, בית הדין העליון היהודי והגוף המנהלי העליון (‏מר’ ט”ו:1,‏ 43‏). מכאן שיוסף היה אחד ממנהיגי העם, מה שמסביר מדוע התאפשר לו לקבוע פגישה עם המושל הרומי. אין זה מפתיע שיוסף היה אדם עשיר (‏מתי כ”ז:57‏).‏

חברי הסנהדרין כקבוצה הפגינו עוינות כלפי ישוע. הם זממו להביא למותו. אולם יוסף מתואר כ”איש טוב וצדיק” (‏לוקס כ”ג:50‏). בשונה ממרבית עמיתיו לסנהדרין הוא ניהל אורח חיים ישר ומוסרי ועשה כל שביכולתו כדי לקיים את מצוותיו של אלוהים. כמו כן, הוא ’חיכה למלכות אלוהים’, מה שיכול להסביר את הסיבה לכך שהפך לאחד מתלמידי ישוע (‏מר’ ט”ו:43;‏ מתי כ”ז:57‏). הוא ודאי נמשך למסר שבפי ישוע מתוך אהבה כנה לאמת ולצדק.‏

הכתוב ביוחנן י”ט:38 מציין שיוסף ”היה תלמידו של ישוע, אם כי בסתר כי פחד מן היהודים”. ממה בדיוק פחד יוסף? הוא היה מודע ליחס המזלזל שרחשו היהודים לישוע ולנחישותם לנדות מבתי הכנסת את כל מי שיגלו בו אמונה (‏יוח’ ז’:45–49; ט’:22‏). מי שגורשו מבתי הכנסת הפכו למושא לבוז, הוחרמו והיו מנודים מהחברה היהודית. לכן היסס יוסף להביע בגלוי את אמונתו בישוע. אילו היה עושה כן, הוא היה מאבד את מעמדו וכבודו.‏

יוסף לא היה היחיד שעמד מול מצב קשה זה. על־פי הכתוב ביוחנן י”ב:42 ”רבים ממנהיגי העם האמינו בו [בישוע], אך בגלל הפרושים לא הצהירו על כך בגלוי מחשש שיגורשו מבית הכנסת”. אדם נוסף שעמד במצב דומה היה נקדימון, שהיה גם הוא חבר הסנהדרין (‏יוח’ ג’:1–10; ז’:50–52‏).‏

יוסף אכן היה תלמידו של ישוע, אך הוא לא יכול היה לומר זאת בגלוי. הייתה זו בעיה רצינית, בייחוד לאור הצהרתו של ישוע: ”כל המכיר בי לפני בני אדם, גם אני אכיר בו לפני אבי שבשמיים, אבל כל המתכחש לי לפני בני אדם, גם אני אתכחש לו לפני אבי שבשמיים” (‏מתי י’:32, 33‏). יוסף לא בדיוק התכחש לישוע, אך הוא גם לא אזר את האומץ להכיר בו. מה לגביך?‏

לזכותו של יוסף יאמר שעל־פי המקרא הוא לא תמך בקנוניה שרקמה הסנהדרין נגד ישוע (‏לוקס כ”ג:51‏). יש הטוענים שהוא לא נכח במשפט של ישוע. על כל פנים, יוסף  ודאי התייסר מעוול נוראי זה – אבל לא עלה בידו לעשות דבר כדי למנוע אותו!‏

עד מותו של ישוע יוסף ללא ספק כבר הצליח לגבור על פחדיו והחליט לקשור את גורלו בגורל תלמידי ישוע. החלטה זו באה לידי ביטוי בנאמר במרקוס ט”ו:43‏: ‏”הוא אזר אומץ להתייצב בפני פילטוס וביקש ממנו את גופתו של ישוע”.‏

נראה שיוסף נכח בהוצאתו להורג של ישוע. הוא למעשה ידע לפני פילטוס על מותו. לכן כאשר ביקש יוסף לשחרר את הגופה, המושל ”התפלא לשמוע שישוע כבר מת” (‏מר’ ט”ו:44‏). אם יוסף היה עד לייסוריו של ישוע על עמוד ההוקעה, מראה נורא זה אולי עורר את מצפונו וגרם לו להחליט לנקוט עמדה לצד האמת. בכל מקרה, יוסף ניעור לפעולה. הוא לא היה עוד תלמיד בסתר.‏

התורה דרשה שהמוצאים להורג ייקברו לפני שקיעת החמה (‏דב’ כ”א:22, 23‏). אולם הרומאים נהגו להשאיר את גופות הפושעים להירקב על עמוד ההוקעה או להשליכן לקבר משותף. אך יוסף לא רצה שכך יקרה לישוע. בקרבת אתר ההוצאה להורג היה ליוסף קבר חדש שנחצב בסלע. העובדה שלא נעשה קודם לכן שימוש בקבר  זה מעידה שיוסף עבר זמן קצר לפני כן מרמתיים * לירושלים ושהתכוון להשתמש בשטח כמקום קבורה עבור משפחתו (‏לוקס כ”ג:53;‏ יוח’ י”ט:41‏). העובדה שיוסף קבר את ישוע בקבר שרכש עבור עצמו הצביעה על נדיבותו והגשימה את הנבואה, לפיה ייקבר המשיח ”את [עם] עשיר” (‏יש’ נ”ג:5,‏ 8, 9‏).‏

כל ארבעת ספרי הבשורה מציינים שלאחר שהורדה גופתו של ישוע מעמוד ההוקעה, יוסף עטף אותה באריג פשתן משובח והניחה בקברו (‏מתי כ”ז:59–61;‏ מר’ ט”ו:46, 47;‏ לוקס כ”ג:53,‏ 55;‏ יוח’ י”ט:38–40‏). האיש היחיד שנאמר עליו מפורשות שסייע ליוסף היה נקדימון, אשר הביא בשמים למשיחת הגופה. בהתחשב במעמד שהיה לשני הגברים הללו, סביר להניח שהם לא העבירו את הגופה בעצמם. ייתכן שהם נעזרו במשרתים לשם סחיבת הגופה וקבורתה. כך או כך, המשימה שמילאו שני הגברים הללו לא הייתה מובנת מאליה. כל מי שבאו במגע עם גופה נחשבו טמאים במשך שבעה ימים, וכל מה שבא עמם במגע הפך גם הוא לטמא (‏במ’ י”ט:11;‏ חגי ב’:13‏). בשל מצב זה היה עליהם להתרחק מאנשים במהלך השבוע שבו נחוג הפסח ולפספס את כל הטקסים והמנהגים (‏במ’ ט’:6‏). כמו כן, כאשר ארגן את קבורתו של ישוע חשף את עצמו יוסף ללעג מצד עמיתיו. אבל בשלב זה הוא היה מוכן לחוות את ההשלכות הנלוות להחלטתו לקבור את ישוע קבורה מכובדת ולהזדהות בפומבי כאחד מתלמידיו של ישוע.‏

לאחר תיעוד קבורתו של ישוע בספרי הבשורה, המקרא אינו מזכיר עוד את יוסף איש רמתיים. לכן עולה השאלה: מה הייתה אחריתו? האמת היא שאיננו יודעים. אולם לאור האמור לעיל יש בסיס מוצק להאמין שהוא הכריז בגלוי על היותו משיחי. אחרי הכול, בשעת מבחן ומשבר גברו אמונתו ואומץ לבו במקום להיחלש. היה זה סימן טוב.‏

סיפורו של יוסף מעלה שאלה שמוטב שכולנו נהרהר בה: האם יש דבר – כגון מעמד, קריירה, נכסים, קשרים משפחתיים או אפילו חירותנו – שאנו מייחסים לו חשיבות רבה יותר מאשר ליחסינו עם יהוה?‏