במהלך שנות לימודיי, דבר כמעט לא השתנה בעיירה. בבית־הספר, הילדים שאיתם למדת בכיתה א’ היו אותם הילדים שאיתם סיימת את הלימודים; למעשה, הכרת את שמותיהם של רוב תושבי העיירה, והם הכירו את שמך.‏

העיירה ליברטי הייתה מוקפת חוות קטנות, בהן גידלו בעיקר תירס. כשנולדתי, עבד אבי עבור אחד האיכרים המקומיים. בגיל ההתבגרות למדתי לנהוג בטרקטור ורכשתי מיומנויות בסיסיות נוספות הנוגעות לעבודה בחווה.‏

אבי לא היה אדם צעיר. הוא היה בן 56 כשנולדתי, ואימי הייתה בת 35. אך הוא היה אדם רזה, בריא וחזק שאהב לעבוד בחריצות ולימד גם אותנו, הילדים, להעריך עבודה קשה. הוא מעולם לא הרוויח הרבה כסף, אבל סיפק קורת גג לראשנו, בגדים לגופנו ומזון לבטננו – ותמיד היה שם בשבילנו. בן 93 היה במותו, ואילו אימי מתה בגיל 86. אף אחד מהם לא שירת את יהוה, אבל אחד מאחיי משרת בנאמנות כזקן־קהילה מאז החל סידור זה בתחילת שנות ה־70.‏

אימי הייתה אישה מאוד מאמינה. מדי יום ראשון נהגה לקחת אותנו לכנסייה הבפטיסטית. בגיל 12 שמעתי לראשונה על השילוש. מתוך סקרנות שאלתי את אימי: ”כיצד ישוע יכול להיות גם הבן וגם האב באותו זמן?” אני זוכר את תשובתה: ”בני, זו תעלומה. אנחנו לא אמורים להבין זאת”. זו אכן הייתה תעלומה עבורי. בכל זאת, כשהייתי בן 14, נטבלתי בנחל מקומי – הוטבלתי שלוש פעמים למען השילוש.‏

חבר שלי בתיכון היה מתאגרף ושכנע אותי להתנסות באגרוף. התחלתי להתאמן והצטרפתי לארגון אגרוף ששמו ’כפפות הזהב’. לא הצלחתי כל כך בתחום ולכן ויתרתי לאחר כמה קרבות. בהמשך גויסתי לצבא ארה”ב ונשלחתי לגרמניה. במהלך שירותי שם שלחו אותי הממונים עליי לבית־ספר לקצינים, משום שחשבו שיש לי כישורי הנהגה טבעיים. הם רצו שאעשה קריירה צבאית. אבל לא היה לי כל רצון להמשיך לשרת בצבא, ולכן בשנת 1956, בתום שנתיים של שירות חובה, שוחררתי משירותי. לא חלף זמן רב והצטרפתי לצבא שונה לגמרי.‏

עד לשלב זה בחיים התנהגתי במידה מסוימת כמו מאצ’ו. התפיסה שהוצגה בסרטים ובסביבה באשר לגבריות השפיעה עליי מאוד. לדעתי, מטיפי דת לא היו מספיק גבריים. אבל התחלתי ללמוד כמה דברים ששינו את חיי. יום אחד, בזמן שנהגתי בעיירה בקבריולה האדומה שלי, סימנו לי שתי צעירות להתקרב אליהן. הכרתי אותן – היו אלה אחיותיו הקטנות של האיש שהתחתן עם אחותי הגדולה. הן היו עדות־יהוה. עוד קודם לכן קיבלתי מהן את כתבי העת המצפה ועורו!, אך באופן כללי חשתי שהמצפה עמוק מדי בשבילי. אולם בהזדמנות זו הן הזמינו אותי לשיעור הספר הקהילתי, אסיפה קטנה שנערכה בביתן אשר בה למדו את המקרא ודנו בו. אמרתי להן שאחשוב על כך. ”אתה מבטיח?” שאלו אותי הבנות בחיוך. ”אני מבטיח”, השבתי.‏

די התחרטתי על ההבטחה, אבל הרגשתי שאינני יכול שלא לקיימה. לכן באותו ערב הלכתי לאסיפה. יותר מכול התרשמתי מהילדים. נדהמתי מהידע הרב שהיה להם על המקרא! גם אחרי כל אותם ימי ראשון שבהם הלכתי עם אימי לכנסייה, עדיין היה לי ידע מועט מאוד במקרא. כעת הייתי נחוש ללמוד עוד, והסכמתי לקבל שיעורי מקרא. כבר בהתחלה למדתי ששמו הפרטי של האל הכול יכול הוא יהוה. שנים קודם לכן, כאשר שאלתי את אימי לגבי עדי־יהוה, היא פשוט אמרה לי: ”הם עובדים איזה איש זקן ששמו יהוה”. אך כעת הרגשתי שעיניי נפתחו!‏

התקדמתי במהירות מפני שידעתי שמצאתי את האמת. תוך תשעה חודשים מאז אותה אסיפה ראשונה, נטבלתי. היה זה במרס בשנת 1957. השקפתי באשר לחיים השתנתה. כשאני חושב על הגישה המאצ’ואיסטית שהייתה לי, אני שמח שלמדתי מה מלמד המקרא באשר לגבריות אמיתית.  ישוע היה גבר מושלם, והיו לו חוסן וכוח פיזי שהיו גורמים לכל ’מאצ’ו’ להחוויר לעומתו. בכל זאת, הוא לא היה מעורב בקטטות, אלא ”נענה”, כלומר נכנע למי שעינו אותו, בדיוק כפי שנובא (‏יש’ נ”ג:2,‏ 7‏). למדתי שתלמיד אמיתי של ישוע ’צריך להתנהג בעדינות עם כל אדם’ (‏טימ”ב ב’:24‏).‏

שנה לאחר מכן, בשנת 1958, התחלתי לשרת כחלוץ. אך זמן קצר אחר כך הייתי צריך להפסיק לתקופה קצרה. מדוע? החלטתי לשאת אישה – הייתה זו גלוריה, אחת מאותן צעירות שהזמינו אותי לשיעור הספר. מעולם לא התחרטתי על כך. גלוריה הייתה ועודנה אבן חן. עבורי היא כמו היהלום הנקרא ”יהלום התקווה” – אבל אני לא צריך לקוות במקרה הזה, שהרי התחתנתי איתה! הבה ניתן לה לספר קצת על עצמה:‏

‏”הייתי אחת מ־17 ילדים. אימי הייתה עדת־יהוה נאמנה. היא מתה כשהייתי בת 14, ובאותה עת התחיל אבי ללמוד את המקרא. בעקבות מותה של אימי ערך אבי סידור עם מנהל בית־הספר. אחותי הגדולה הייתה בשנה האחרונה ללימודיה בתיכון, ואבי ביקש שהיא ואני ניעדר מבית־הספר בימים שונים לסירוגין. ערכנו תורנות כדי שמדי יום אחת מאיתנו תישאר בבית ותטפל בילדים הקטנים יותר, וגם תכין למשפחה ארוחת ערב שתהיה מוכנה כשאבא חוזר הביתה מהעבודה. מנהל בית־הספר הסכים, והסידור נמשך עד שאחותי סיימה את לימודיה. שתי משפחות של עדי־יהוה לימדו אותנו, ו־11 מאיתנו, הילדים, הפכנו לעדי־יהוה. נהניתי משירות השדה, אף־על־פי שמאז ומתמיד נאבקתי בביישנות. סאם עזר לי בנושא לאורך השנים”.‏

גלוריה ואני התחתנו בפברואר 1959. נהנינו לשרת יחד כחלוצים. בחודש יולי באותה שנה שלחנו בקשה לשרת בבית־אל כי רצינו מאוד לשרת במשרדים הראשיים. אח יקר, סיימון קרייקר, שוחח איתנו על כך. הוא אמר לנו שבית־אל אינו מקבל זוגות נשואים כעת. אף פעם לא איבדנו את הרצון לשרת בבית־אל – אך חלף זמן רב עד שהתממש רצוננו.‏

כתבנו למשרדים הראשיים, וביקשנו להישלח למקום שבו יש צורך רב יותר. בתגובה, ניתנה לנו אפשרות אחת בלבד: פַּיין בְּלאף, ארקנסו. בימים ההם היו שתי קהילות בפיין בלאף – האחת לבנה והשנייה ”צבעונית”, או שחורה. נשלחנו לקהילה ה”צבעונית”, שבה היו 14 מבשרים בלבד.‏

אולי אתה תוהה מדוע הייתה הפרדה גזעית בתוך הקהילות של עדי־יהוה. התשובה היא, במילים פשוטות, שלא הייתה ברירה באותם ימים. היו חוקים שאסרו על אנשים מגזעים שונים להימצא יחד במקומות ציבוריים, ונשקפה סכנה ממשית לאלימות. במקומות רבים הייתה סיבה טובה לפחד שאם האחים משני הגזעים ייפגשו יחדיו לעבודת אלוהים, ייהרס אולם המלכות שלהם. מקרים כאלה אכן קרו. אם עדי־יהוה שחורים בישרו מבית לבית בשכונה של לבנים, הם נעצרו – וקרוב לוודאי שהוכו. לכן כדי לבצע את פעילות ההטפה, צייתנו לחוקים, בתקווה שהמצב ישתנה לטובה.‏

היו לנו אתגרים בשירות. בזמן שבישרנו בשכונה של שחורים, קרה שדפקנו בטעות בדלת של משפחה לבנה. היינו צריכים להחליט במהרה האם להציג בקצרה את המסר המקראי, או פשוט להכיר בטעותנו ולהמשיך הלאה. כך התנהלו באותם ימים הדברים במקומות מסוימים.‏

כמובן, היינו צריכים לעבוד קשה כדי להתפרנס ולהמשיך לשרת כחלוצים. ברוב העבודות הרווחנו שלושה דולרים ביום. גלוריה עבדה במשק בית בכמה מקומות. במקום אחד הורשיתי לעזור לה כדי שתוכל לסיים את העבודה בחצי מהזמן. קיבלנו ארוחת צהריים – ארוחה ארוזה שגלוריה ואני חלקנו לפני שעזבנו. מדי שבוע עשתה גלוריה עבודות גיהוץ עבור משפחה אחת. אני עבדתי בגינה, שטפתי חלונות ועבדתי בעבודות מזדמנות נוספות. ניקינו חלונות בביתה של משפחה לבנה – גלוריה ניקתה אותם מבפנים ואני מבחוץ. זה נמשך יום שלם, ולכן קיבלנו ארוחת צהריים. גלוריה אכלה בתוך  הבית – אך בנפרד מהמשפחה, ואילו אני אכלתי בחוץ, בחנייה המקורה. לא היה לי אכפת – זו הייתה ארוחה טעימה מאוד. המשפחה הייתה נחמדה; הם פשוט היו כלואים במערכת הזו, בצורת החשיבה הזו. אני זוכר שפעם אחת עצרנו בתחנת דלק, ולאחר שמילאתי מיכל מלא במכונית שלי, שאלתי את המתדלק אם גלוריה יכולה להשתמש בשירותים. הוא פשוט נעץ בי מבט ואמר: ”הם נעולים”.‏

בכל זאת, ממש נהנינו לבלות עם האחים, ואהבנו את השירות. כאשר הגענו לראשונה לפיין בלאף, עברנו להתגורר עם האח ששירת כמשרת הקהילה. באותם ימים הייתה אשתו לא־מאמינה, וגלוריה התחילה ללמד אותה את המקרא. בינתיים התחלתי אני לתת שיעורי מקרא לבתם של בני הזוג ולבעלה. האם והבת החליטו לשרת את יהוה ונטבלו.‏

היו לנו חברים יקרים בקהילה הלבנה. לא אחת הם הזמינו אותנו לארוחת ערב, אך היה עלינו להגיע אליהם בחסות החשיכה. ה’קוּ קלוּקס קלן’, ארגון שקידם גזענות ואלימות, היה פעיל מאוד באותם ימים. אני זוכר שפעם אחת ראיתי אדם יושב במרפסת הקדמית שלו בליל כל הקדושים ולובש בגאווה סדין לבן וברדס, כפי שעשו פעילי ’קו קלוקס קלן’. אך כל זה לא מנע מהאחים לנהוג באדיבות. קיץ אחד, היינו זקוקים לסכום כסף כדי לנסוע לכינוס מחוזי, ואח אחד הסכים לקנות את המכונית שלנו מדגם פורד 1950 כדי שנוכל להגיע לכינוס. יום אחד, כעבור חודש, התעייפנו אחרי שהלכנו מבית לבית בחום הקיצי וניהלנו שיעורי מקרא. כשהגענו הביתה, ציפתה לנו הפתעה – המכונית חנתה מול הבית! לשמשה הקדמית הוצמד פתק ובו המילים: ”אתם יכולים לקבל חזרה את המכונית כמתנה ממני. אחיכם”.‏

מקרה נוסף של אדיבות הרשים אותי עמוקות. בשנת 1962 הוזמנתי ללמוד בבית־הספר לשירות המלכות בסאות’ לנסינג, ניו יורק. הייתה זו הכשרה של חודש שלם עבור מי שממלאים תפקידי השגחה בקהילה, בנפה ובמחוז. אבל כשקיבלתי את ההזמנה, הייתי מחוסר עבודה ונתון בקשיים כלכליים. קודם לכן התראיינתי לעבודה בחברת טלפונים בפיין בלאף. אם היו מעסיקים אותי, הייתי האדם השחור הראשון שיעבוד בחברה. לבסוף הם הודיעו לי שיעסיקו אותי. מה אעשה? לא היה לי כסף לנסוע לניו יורק. שקלתי ברצינות לקבל את הצעת העבודה ולדחות את ההזמנה ללמוד בבית־הספר. למעשה, עמדתי לרשום מכתב סירוב להזמנה, אך פתאום אירע דבר שלא אשכח לעולם.‏

אחות בקהילתנו, שבעלה היה לא־מאמין, דפקה בדלת ביתנו מוקדם בבוקר ונתנה לי מעטפה. המעטפה הייתה מלאה בכסף. היא וכמה מילדיה הצעירים התעוררו במשך כמה שבועות מוקדם מאוד בבוקר כדי לצאת לשדות, שם הסירו את  העשבים הגדלים בין שורות הכותנה. הם עשו זאת כדי להרוויח מספיק כסף על מנת שאוכל לנסוע לניו יורק. היא אמרה: ”לך לבית־הספר ותלמד כמה שתוכל. אחר כך תחזור ותלמד אותנו!” בהמשך שאלתי את חברת הטלפונים אם אוכל להתחיל לעבוד אצלם חמישה שבועות מאוחר מהמתוכנן. קיבלתי תשובה חד־משמעית: ”לא!” אבל זה לא שינה דבר, כבר קיבלתי החלטה. אני כל כך שמח שלא לקחתי את העבודה הזו.‏

כעת גלוריה תספר כמה זיכרונות מהימים שבהם שירתנו בפיין בלאף: ”התאהבתי בשטח הזה! היו לי בין 15 ל־20 שיעורי מקרא. בשעות הבוקר היינו מבשרים מבית לבית, ובשאר שעות היום מנהלים שיעורי מקרא, לפעמים עד 11 בלילה. השירות היה כל כך מהנה! בשמחה הייתי נשארת במשימה הזו. אני חייבת להודות שלא ממש רציתי תפקיד חדש ולא התלהבתי להתחיל בשירות הנפתי, אבל ליהוה היו תוכניות אחרות”. וכך אכן היה.‏

בזמן ששירתנו כחלוצים בפיין בלאף, הגשנו בקשה לשרת כחלוצים מיוחדים. היו לנו תקוות גדולות כי משגיח המחוז שלנו רצה שנעזור בקהילה בטקסס ושנישלח לשם כחלוצים מיוחדים. המחשבה על שינוי זה קסמה לנו. לכן חיכינו וחיכינו, בתקווה לקבל תשובה מהחברה, אבל תיבת הדואר שלנו נותרה ריקה. לבסוף, יום אחד הגיע מכתב – התמנינו לשירות הנפתי! היה זה בינואר 1965. גם אח ליאון וויבר, המשרת כיום כמתאם ועד הסניף של ארצות הברית, התמנה לשרת כמשגיח נפה באותה תקופה.‏

חששתי מהרעיון להפוך למשגיח נפה. בערך שנה קודם לכן, משגיח המחוז, ג’יימס א. תומפסון הבן, בחן את כישוריי. הוא הציג בפניי באדיבות כמה תחומים שבהם היה עליי להשתפר והזכיר מיומנויות הדרושות למשגיח נפה טוב. זמן קצר בלבד לאחר שהתחלתי לשרת בנפה הבנתי שאכן נזקקתי לעצות הללו. לאחר שהתמניתי, אח תומפסון היה משגיח המחוז הראשון ששירתי לצידו. למדתי רבות מאח רוחני נאמן זה.‏

בימים ההם משגיח נפה קיבל מעט מאוד הכשרה. במשך שבוע צפיתי במשגיח נפה עורך את ביקורו באחת הקהילות. במהלך השבוע העוקב הוא צפה בי עורך ביקור בקהילה אחרת, והעניק לי עצות והדרכה. אבל אחר כך היינו בכוחות עצמנו. אני זוכר שאמרתי לגלוריה: ”הוא באמת צריך לעזוב עכשיו?”  אבל עם הזמן הבנתי דבר חשוב. תמיד יהיו אחים טובים שיעזרו לך – אם תאפשר להם. אני עדיין מוקיר את העזרה שקיבלתי מאחים מנוסים כמו ג’. ר. בראון, ששירת אז כמשגיח נודד, ופרד ראסק ממשפחת בית־אל.‏

באותם ימים הגזענות הלכה וגברה. במקרה אחד חברי הארגון ’קו קלוקס קלן’ ערכו צעדה בעיירה בטנסי שבה ביקרנו. אני זוכר מקרה נוסף שבו עצרנו עם קבוצת השירות להפסקה במסעדת מזון מהיר. הלכתי לשירותים, וראיתי שאדם בעל חזות קשוחה, עם קעקועים המאפיינים אנשים הדוגלים בעליונות הגזע הלבן, קם ובא אחריי. אבל אח לבן, גדול בהרבה ממני ומהלקוח בעל החזות הקשוחה, נכנס אחרינו. ”הכול בסדר אח הרד?” שאל. הלקוח האחר עזב במהירות מבלי להשתמש בשירותים. לאורך השנים ראיתי שדעות קדומות אינן קשורות לצבע עורו של האדם, אלא לחטא ‏– החטא שירשנו מאדם הראשון המשפיע על כולנו. למדתי גם שאח הוא אח בלי קשר לצבע עורו, ואם צריך, הוא גם ימות למענך.‏

שירתנו 12 שנה בשירות הנפתי ו־21 שנה בשירות המחוזי. היו אלה שנים עשירות, מספקות ומלאות בחוויות מעודדות. אבל ציפתה לנו ברכה נוספת. באוגוסט 1997 התגשם חלומנו הישן. הוזמנו לשרת בבית־אל בארצות הברית – בערך 38 שנה לאחר שהגשנו לראשונה את בקשתנו. כעבור חודש התחלנו בשירותנו בבית־אל. הנחתי שהאחים האחראים בבית־אל רוצים שאעזור רק באופן זמני, אבל לא כך התגלגלו העניינים.‏

משימתי הראשונה הייתה במחלקת השירות. למדתי שם כל כך הרבה. האחים שם מטפלים בשאלות רגישות ומורכבות רבות שמועצות זקנים ומשגיחי נפה ברחבי המדינה מפנים אליהם. הערכתי את הסבלנות שגילו כלפיי האחים ואת נכונותם לעזור לי בזמן שהכשירו אותי. בכל זאת, אני מרגיש שאם הייתי מתמנה לשרת שם שוב, עדיין הייתי טירון.‏

גלוריה ואני אוהבים את חיי בית־אל. תמיד היינו משכימי קום, והרגל זה ללא ספק מועיל בבית־אל. כעבור כשנה התחלתי לשרת כעוזר בוועדת השירות של הגוף המנהל של עדי־יהוה. בשנת 1999 התמניתי לחבר בגוף המנהל. למדתי דברים רבים במסגרת תפקיד זה, אבל הלקח החשוב מכול הוא שאין ספק שישוע המשיח – ולא אף אדם – הוא ראש הקהילה המשיחית.‏

במבט לאחור על חיי, לפעמים אני מרגיש קצת כמו עמוס הנביא. יהוה שם לב לאותו רועה צאן עניו שעבד בעבודה עונתית פשוטה כבולס תאני שקמים, שנחשבו למזון של העניים בלבד. אלוהים מינה את עמוס לנביא, ללא ספק תפקיד עשיר מבחינה רוחנית (‏עמ’ ז’:14, 15‏). באופן דומה, יהוה שם לב אליי, בנו של איכר עני מליברטי, אינדיאנה, והרעיף עליי שפע של ברכות – רבות מכדי למנותן! (‏מש’ י’:22‏) אני ללא ספק מרגיש שלחיי הייתה אומנם התחלה דלה מבחינה חומרית, אך הסיום שלהם עשיר מבחינה רוחנית, הרבה מעבר לכל מה שיכולתי לדמיין!‏