דניאל, ערנית כמו תמיד, לחשה באוזני: ”אל תטרח לצלצל למשטרה, הם כבר כאן!” ממול המלון, ממש מאחורינו, נעצרה ניידת. כעבור כמה דקות נעצרנו שנינו על־ידי חיילים. אך תודות לאזהרתה של דניאל, היה לי זמן להעביר כמה מסמכים לאח אחר.‏

בשעה שנלקחנו לתחנת המשטרה, חשבתי על הזכות שנפלה בחלקי להיות נשוי לאישה כל כך אמיצה ורוחנית. היה זה מקרה אחד מתוך רבים שבו דניאל ואני פעלנו כצוות. הרשו לי להסביר מה הוביל לכך שביקרנו במדינות שבהן היו מוטלות הגבלות על פעילותנו.‏

נולדתי בשנת 1930 בקרואה, עיירה קטנה בצפון צרפת, למשפחה קתולית אדוקה. משפחתי נכחה מדי שבוע בטקס המיסה, ואבי היה פעיל מאוד בקהילה הדתית. אולם כשכמעט מלאו לי 14 שנה, אירע מקרה שפקח את עיניי ועזר לי לראות את צביעות הכנסייה.‏

במהלך מלחמת העולם השנייה הייתה צרפת נתונה תחת כיבוש הצבא הגרמני. בדרשותיו נהג הכומר שלנו לעודד אותנו לתמוך בממשלת וישי הפרו־נאצית. הזדעזענו מדבריו. בדומה לרבים בצרפת, האזנו בסתר לתחנת הרדיו של הבי־בי־סי, אשר שידרה חדשות מבעלות הברית. בהמשך שינה הכומר את עמדתו לגמרי וארגן טקס הודיה כדי לחגוג את התקדמות בעלות הברית בספטמבר 1944. הדבר זעזע אותי וערער את ביטחוני באנשי הכמורה.‏

זמן קצר לאחר המלחמה נפטר אבי. אחותי הגדולה כבר הייתה נשואה והתגוררה בבלגיה, לכן חשתי מחויב לדאוג לאימי. התחלתי לעבוד בתעשיית הטקסטיל. המעסיק שלי ובניו היו קתולים אדוקים. אף־על־פי שחיכה לי עתיד מזהיר בחברה שלהם, לא חלף זמן רב וניצבתי מול מבחן.‏

בשנת 1953 הגיעה אלינו לביקור אחותי סימון, שקודם לכן הפכה לעדת־יהוה. בעזרת המקרא חשפה בפניי במיומנות את תורותיה הכוזבות של הכנסייה הקתולית באשר לאש הגיהינום, השילוש ונצחיות הנפש. בתחילה, התווכחתי איתה משום שלא השתמשה במקרא הקתולי, אך עד מהרה השתכנעתי  שהדברים שסיפרה לי הם אמת. מאוחר יותר הביאה לי הוצאות ישנות של המצפה, וקראתי אותן בשקיקה בחדר השינה שלי בלילה. זיהיתי במהרה את הצליל הברור של האמת; אך חששתי שאם אנקוט עמדה לצידו של יהוה, אאבד את משרתי.‏

במשך כמה חודשים המשכתי ללמוד בעצמי את המקרא ואת המאמרים שבחוברת המצפה. בסופו של דבר החלטתי ללכת לאולם המלכות. האווירה האוהבת בקהילה ממש נגעה לליבי. למדתי את המקרא במשך שישה חודשים בעזרת אח מנוסה, ונטבלתי בספטמבר 1954. תוך זמן קצר הייתה לי השמחה לראות את אימי ואת אחותי הקטנה הופכות גם הן לעדות־יהוה.‏

למרבה הצער, אימי נפטרה כמה שבועות לפני הכינוס הבינלאומי שנערך בשנת 1958 בניו יורק, אשר הייתה לי הזכות לנכוח בו. לאחר שחזרתי, כבר לא היו לי מחויבויות משפחתיות, ולכן התפטרתי מעבודתי החילונית והתחלתי בחלוציות. בינתיים התארסתי לחלוצה נלהבת ששמה דניאל דֶלי, ומאז מאי 1959 היא אשתי היקרה.‏

דניאל החלה לשרת במסגרת השירות המורחב בבריטני הכפרית, הרחק מביתה. היא הייתה זקוקה לאומץ כדי לבשר באזור קתולי זה וגם כדי לרכב באופניים לשטחים כפריים. גם היא כמוני פעלה מתוך תחושת דחיפות עזה; לא ידענו עד כמה קרוב יכול להיות הקץ (‏מתי כ”ה:13‏). רוח ההקרבה העצמית שלה סייעה לנו להתמיד בשירות המורחב.‏

כמה ימים לאחר חתונתנו התמנינו לשירות הנפתי. התרגלנו לחיות בתנאים פשוטים. הקהילה הראשונה שבה ביקרנו מנתה 14 מבשרים, והאחים היו דלי אמצעים ולא יכלו לארח אותנו. לכן ישנו על מזרנים שהונחו על במת אולם המלכות. זה לא היה ממש נוח או אידיאלי, אבל זה היה בריא מאוד לעמוד השדרה!‏

חרף לוח זמנים עמוס, דניאל הסתגלה היטב לשירות הנפתי. פעמים רבות היה עליה לחכות לי ברכב הקטן שלנו עד לסיומה של ישיבת זקנים לא־מתוכננת, אך היא מעולם לא התלוננה. שירתנו שנתיים בלבד בשירות הנפתי, תקופה שבמהלכה למדנו עד כמה חשוב שלבני זוג נשואים תהיה תקשורת כנה ושיפעלו כצוות (‏קהלת ד’:9‏).‏

ב־1962 הוזמנו ללמוד בכיתה ה־37 של בית־ספר גלעד בברוקלין, ניו יורק. היה זה קורס בן עשרה חודשים. מתוך 100 תלמידים היו רק 13 זוגות, לכן ראינו בזאת זכות ללמוד בקורס יחד. עדיין יש לי זיכרונות נעימים מהתרועעות עם אחים בעלי אמונה מופתית כמו פרדריק פראנץ, יוליסֶס גלאס ואלכסנדר י. מקמילן.‏

במהלך הכשרתנו עודדו אותנו לפתח את כושר ההבחנה שלנו. בכמה מימי שבת אחר הצהריים, כאשר לא היו לימודים, נערכו מספר סיורים בניו יורק סיטי במסגרת הכשרתנו. ידענו שביום שני  יהיה לנו מבחן בכתב על מה שראינו. פעמים רבות חזרנו הביתה בימי שבת בערב תשושים, אך המדריך שלנו, שהיה חבר בית־אל, היה שואל אותנו שאלות חזרה כדי לעזור לנו לזכור נקודות מפתח עבור המבחן בכתב. באחת השבתות הסתובבנו בכל שעות אחר הצהריים בעיר. ביקרנו במצפה כוכבים, ושם למדנו על מטאורים ומטאוריטים. במוזיאון האמריקני לתולדות הטבע למדנו על ההבדל בין אליגטור לקרוקודיל. כשחזרנו לבית־אל, שאל אותנו המדריך: ”אז, מה ההבדל בין מטאור למטאוריט?” דניאל הייתה כה עייפה שהשיבה: ”למטאוריטים יש שיניים ארוכות יותר!”‏

להפתעתנו הרבה התמנינו לשרת בסניף בצרפת, שם שירתנו יחדיו למעלה מ־53 שנה. ב־1976 התמניתי למתאם ועד הסניף. התבקשתי גם לבקר במדינות באפריקה ובמזרח התיכון שבהן פעילות הבישור שלנו הייתה אסורה או תחת הגבלות. הדבר הביא אותנו לגבון, שם חווינו את החוויה המוזכרת בפתיח. האמת היא שלא תמיד הרגשתי שאני כשיר למלא תפקידי אחריות בלתי צפויים מעין אלה. אבל דניאל הייתה עזרה של ממש כמעט בכל משימה שהייתי צריך למלא.‏

כבר מההתחלה אהבנו את חיינו בבית־אל. דניאל, אשר למדה אנגלית בתוך חמישה חודשים לפני הלימודים בגלעד, הפכה למתרגמת מיומנת של פרסומינו. הפקנו סיפוק רב משירותנו בבית־אל, ומעורבותנו בקהילה הכפילה את שמחתנו. יש לי זיכרונות נעימים מהימים שבהם נסעתי עם דניאל במטרו בפריז בשעות הערב המאוחרות כשהיינו עייפים אך שמחים, וזאת מפני שניהלנו יחד שיעורי מקרא מתקדמים. אולם למרבה הצער, תפנית פתאומית במצב הבריאותי של דניאל מנע ממנה להיות פעילה כפי שהייתה רוצה.‏

ב־1993 היא אובחנה כחולת סרטן השד. הטיפול במחלה היה קשה מאוד, והיה כרוך בניתוח ובכימותרפיה אגרסיבית. כעבור חמש עשרה שנה, שוב אובחן אצלה סרטן, הפעם היה זה סוג פולשני יותר. אולם מתוך הערכה עמוקה למשימתה כמתרגמת, הצליחה לשוב לעבודה כאשר התייצב מצבה.‏

חרף המחלה האכזרית של דניאל, מעולם לא העלינו על דעתנו לעזוב את בית־אל. עם זאת, שירות בבית־אל כאדם חולה כרוך בקשיים, בייחוד אם אחרים אינם מודעים לחומרת המצב (‏מש’ י”ד:13‏). גם כאשר הייתה דניאל בשנות ה־70 המאוחרות לחייה, פניה המתוקות והאלגנטיוּת הטבעית שבה ניחנה לא שיקפו את מצבה הגופני. היא לא ריחמה על עצמה, אלא התמקדה במתן עזרה לאחרים. היא ידעה שאוזן קשבת יכולה לעזור מאוד לסובלים (‏מש’ י”ז:17‏). דניאל מעולם לא התיימרה להיות יועצת, אבל היא השתמשה בניסיונה כדי לסייע לאחיות רבות לא לפחד ממחלת הסרטן.‏

קושי נוסף היה להתמודד עם מגבלות חדשות. כאשר דניאל כבר לא הייתה מסוגלת לעבוד יום  עבודה מלא, היא הציבה לעצמה מטרה לתמוך בי בדרכים נוספות. היא עשתה רבות כדי להקל עליי, מה שאפשר לי להמשיך לשרת כמתאם ועד הסניף במשך 37 שנה. היא נהגה, לדוגמה, להכין הכול כך שנוכל לאכול ארוחת צהריים בחדרנו ולנוח קצת יחד מדי יום (‏מש’ י”ח:22‏).‏

לדניאל תמיד הייתה גישה אופטימית מאוד, והיא אהבה את החיים. לימים שוב התפרצה אצלה, בפעם השלישית, מחלת הסרטן. חשנו חסרי אונים. טיפולי הכימותרפיה וההקרנות גבו מחיר כה רב מכוחה עד כי לעיתים בקושי הצליחה ללכת. ליבי כאב מאוד כשראיתי את אשתי היקרה, שהייתה מתרגמת מיומנת, מתקשה למצוא מילים כדי לבטא את עצמה.‏

אף־על־פי שחשנו אובדי עצות, התמדנו בתפילה והיינו משוכנעים שיהוה לעולם לא יניח לנו לסבול מעבר למה שאנו מסוגלים לשאת (‏קור”א י’:13‏). עשינו תמיד כל שביכולתנו כדי להמשיך להעריך את העזרה שסיפק לנו יהוה באמצעות דברו, הצוות הרפואי של בית־אל והתמיכה האוהבת של משפחתנו הרוחנית.‏

פעמים רבות ביקשנו מיהוה שידריך אותנו ויעזור לנו להחליט באיזה טיפול עלינו לבחור. בשלב מסוים לא קיבלה דניאל אף טיפול. הרופא שסייע לה במשך 23 שנה לא יכול היה להסביר מדוע היא מאבדת את ההכרה לאחר כל טיפול כימותרפיה. לא היה לו אף טיפול אחר להציע. הרגשנו שאנו לבד ותהינו כיצד יתגלגלו העניינים. אז מצאנו אונקולוג שהיה מוכן לטפל בדניאל. הרגשנו שיהוה הכין את דרך המוצא כדי לעזור לנו להתמודד עם דאגותינו.‏

למדנו להתמודד עם הדאגות כל יום בנפרד, כפי שאמר ישוע: ”כל יום וצרותיו שלו” (‏מתי ו’:34‏). גישה חיובית וחוש הומור סייעו לנו גם הם. למשל, כאשר נותרה דניאל במשך חודשיים ללא טיפול כימותרפי, אמרה לי בחיוך שובבי: ”אתה יודע, אף פעם לא הרגשתי כל כך טוב!” (‏מש’ י”ז:22‏). אף־על־פי שסבלה, נהנתה לתרגל את שירי המלכות החדשים בקול רם ובטוח.‏

גישתה החיובית סייעה לי להתמודד עם המגבלות שלי. האמת היא שבמשך 57 שנות נישואינו היא דאגה לכל צרכיי השונים. היא אפילו לא רצתה להראות לי איך מטגנים ביצים! לכן כאשר מצבה הבריאותי הגביל אותה משמעותית, היה עליי ללמוד לשטוף כלים ולעשות כביסה, וכן להכין ארוחות פשוטות. בדרך שברתי כמה כוסות, אבל הפקתי סיפוק רב כשעשיתי דברים ששימחו אותה.‏ *

במבט לאחור אני יכול לומר שלמדתי לקחים מועילים מהמגבלות שהיו לנו בשל בעיות בריאות וגיל מתקדם. ראשית, לעולם אל לנו להיות עסוקים מכדי להוקיר את בן או בת זוגנו האהובים. עלינו לנצל בצורה הטובה ביותר את השנים שבהן יש לנו את מלוא המרץ כדי לדאוג ליקירינו (‏קהלת ט’:9‏). שנית, אל לנו לדאוג יתר על המידה באשר לדברים קטנים; אחרת, אנו עלולים שלא לשים לב לברכות הרבות שמהן אנו נהנים מדי יום (‏מש’ ט”ו:15‏).‏

כשאני חושב על חיינו בשירות המורחב, אני חש בכל ליבי שיהוה בירך אותנו מעבר למה שיכולנו לדמיין. אני מזדהה עם רגשותיו של מחבר מזמור התהלים אשר אמר: ”יהוה גמל עָלָיְכִי”, כלומר יהוה נהג בי בטוב לב (‏תהל’ קט”ז:7‏).‏