המילה ”אמן”,‏ שמשמעה ”כן יהי” ו”נכון הוא”,‏ היא מהשורש ”אמן” שממנו גזורות המילים ”נאמן” ו”אמין”.‏ לעיתים נעשה בה שימוש בהקשרים משפטיים.‏ לאחר שאדם נשבע,‏ היה עליו לומר ”אמן” כדי לאשש שהדברים שאמר מדויקים ושהוא מתחייב לשאת בתוצאות הנאמר (‏במ׳ ה׳:‏22‏)‏.‏ כאשר אמר זאת בפומבי,‏ היה לו תמריץ נוסף לעמוד בדיבורו (‏נחמ׳ ה׳:‏13‏)‏.‏

דוגמה מרשימה לשימוש במילה ”אמן” מתועדת בספר דברים פרק כ״ז‏.‏ לאחר שבני ישראל נכנסו לארץ המובטחת,‏ היה עליהם להתאסף בין הר עֵיבָל להר גריזים ולשמוע את הקראת התורה.‏ היה עליהם לא רק להקשיב,‏ אלא גם להצהיר שהם מקבלים עליהם את התורה.‏ הם עשו כן כשהשיבו ”אמן” בכל פעם שהוקראו ההשלכות הנובעות מאי־ציות (‏דב׳ כ״ז:‏15–26‏)‏.‏ דמיין לעצמך כיצד נשמעו אלפי הגברים,‏ הנשים והטף שהשיבו בקול רם!‏ (‏יהו׳ ח׳:‏30–35‏)‏ אין ספק שהם לא שכחו לעולם את המילים שאמרו ביום ההוא.‏ ואכן,‏ אותם בני ישראל עמדו בדיבורם,‏ כשם שנאמר:‏ ”ויעבוד ישראל את יהוה כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע ואשר ידעו את כל מעשה יהוה אשר עשה לישראל” (‏יהו׳ כ״ד:‏31‏)‏.‏

ישוע השתמש גם הוא במילה ”אמן” כדי לאשר את אמיתות דבריו,‏ אך עשה כן בדרך ייחודית.‏ במקום להשתמש במילה ”אמן” בתגובה להצהרה,‏ הוא השתמש בה כפתיח לה,‏ ובדרך זו אישר שהיא אמת.‏ מפעם לפעם חזר על המילה פעמיים,‏ באמרו ”אמן אמן” (‏מתי ה׳:‏18;‏ יוח׳ א׳:‏51‏)‏.‏ בכך נסך ביטחון  במאזיניו שמילותיו הן אמת מוחלטת.‏ ישוע יכול היה לדבר בביטחון שכזה משום שהייתה לו הסמכות להגשים את הבטחותיו של אלוהים (‏קור״ב א׳:‏20;‏ ההת׳ ג׳:‏14‏)‏.‏

בני ישראל השתמשו במילה ”אמן” גם כאשר היללו את יהוה והתפללו אליו (‏נחמ׳ ח׳:‏6;‏ תהל׳ מ״א:‏14‏)‏.‏ מי שהקשיבו לתפילה ואמרו מילה זו לאחריה,‏ הראו שהם מאמצים את התפילה לעצמם.‏ כך יכלו כל הנוכחים לקחת חלק במאורע,‏ מה שתרם לרוחניותו.‏ זה מה שאירע כאשר דוד המלך הביא את ארון יהוה לירושלים.‏ במהלך החגיגות שנחוגו בעקבות זאת,‏ הוא נשא תפילה מרגשת בצורת שיר המתועדת בדברי הימים א׳.‏ ט״ז:‏8–36‏.‏ כל הנוכחים התרגשו לשמע מילותיו,‏ ומה הייתה תגובתם?‏ ”ויאמרו כל העם,‏ ’‏אמן!‏’‏ והלל ליהוה”.‏ כן,‏ תגובתם המאוחדת תרמה לשמחת אותו יום.‏

גם המשיחיים מהמאה הראשונה השתמשו במילה ”אמן” כאשר היללו את יהוה.‏ כותבי המקרא כללו לעיתים קרובות מילה זו באיגרותיהם (‏רומ׳ א׳:‏25;‏ ט״ז:‏27;‏ פט״א ד׳:‏11‏)‏.‏ ספר ההתגלות אפילו מתאר את היצורים הרוחניים בשמיים מהללים את יהוה באמרם:‏ ”אמן!‏ הללו יה!‏” (‏ההת׳ י״ט:‏1,‏ 4‏)‏.‏ המשיחיים הקדומים נהגו לומר ”אמן” לאחר שנשאו תפילות באסיפותיהם (‏קור״א י״ד:‏16‏)‏.‏ אולם מילה זו לא הייתה צריכה פשוט להיאמר ללא מחשבה.‏

לאחר שסקרנו את הרקע וההיסטוריה של המילה ”אמן”,‏ אנו מבינים מדוע זו דרך כה משמעותית לסיים תפילה.‏ כאשר אנחנו אומרים זאת בסיום תפילותינו,‏ אנו מראים  שאנו באמת מתכוונים למה שאמרנו.‏ וכאשר לאחר תפילה פומבית אנחנו אומרים ”אמן”,‏ אפילו חרישית,‏ אנו מראים שאנו תומכים ברעיונות שהובעו.‏ שים לב לסיבות נוספות מדוע ה”אמן” שלנו משמעותי.‏

אנו דרוכים ומוכנים בעבודתנו את אלוהים.‏ אנו עובדים את יהוה בעת תפילותינו לא רק במילותינו אלא גם בהתנהגותנו.‏ רצוננו לומר ”אמן” משמעותי יכול לעזור לנו לשמור על הגישה המתאימה ולהתרכז בתפילה.‏

אנו מאוחדים כעובדי אלוהים.‏ תפילות פומביות ממקדות את תשומת ליבנו באותם הדברים ששומעת שאר הקהילה (‏מה״ש א׳:‏14;‏ י״ב:‏5‏)‏.‏ כאשר אנו משיבים פה אחד עם אחינו ואחיותינו,‏ אנו מאוחדים אף יותר.‏ בין שאנו אומרים ”אמן” בקול רם ובין שבליבנו,‏ ה”אמן” שלנו נותן ליהוה סיבה נוספת לפעול בהתאם לבקשתנו המשותפת.‏

אנו מהללים את יהוה.‏ יהוה שם לב למעשים הקטנים שאנו עושים בשירותו (‏לוקס כ״א:‏2,‏ 3‏)‏.‏ הוא מבחין במניעים שלנו ובמה שמצוי בליבנו.‏ גם כאשר קורה שעלינו להאזין לאסיפה באמצעות הטלפון,‏ נוכל להיות בטוחים שיהוה שם לב ל”אמן” הצנוע שלנו.‏ הוא מתווסף להלל המשותף שאנו מעניקים לו.‏

אולי נראה שה”אמן” שלנו נושא חשיבות מועטה,‏ אך אין הוא חסר חשיבות כלל וכלל.‏ ”באמצעות שימוש במילה יחידה זו”,‏ נאמר באנציקלופדיה מקראית אחת,‏ משרתי אלוהים יכולים להביע את ”הביטחון,‏ האישור הוודאי והתקווה העזה המצויים בליבם”.‏ מי ייתן וכל ”אמן” שאנו מגישים ליהוה ינעם לו (‏תהל׳ י״ט:‏15‏)‏.‏