נולדתי בעיר קוויבק,‏ בפרובינציית קוויבק בקנדה,‏ שתושביה דוברי צרפתית.‏ הוריי,‏ לואי וזֵליה,‏ גידלו אותי בבית אוהב.‏ אבי היה טיפוס עצור מטבעו ואהב לקרוא.‏ נהניתי לעסוק בכתיבה וחלמתי להפוך יום אחד לעיתונאי.‏

כשהייתי בערך בן 12 ביקרו בביתנו רודולף סוסי,‏ אחד מעמיתיו של אבי לעבודה,‏ וחברו.‏ הם היו עדי־יהוה.‏ לא ידעתי הרבה על העדים ולא כל כך התעניינתי בדת שלהם.‏ בכל זאת,‏ התפעלתי מהדרך ההגיונית שבה השיבו על שאלות באמצעות המקרא.‏ גם הוריי התרשמו,‏ והסכמנו לקבל שיעורי מקרא.‏

באותה תקופה למדתי בבית־ספר קתולי.‏ מדי פעם שוחחתי עם חבריי לספסל הלימודים על מה שלמדתי בשיעורי המקרא שלי.‏ בסופו של דבר המורים,‏ שהיו כמרים,‏ גילו על כך.‏ במקום להשתמש בכתבי־הקודש כדי להפריך את מה שאמרתי,‏ אחד מהם האשים אותי מול הכיתה כולה וכינה אותי מהפכן!‏ אף־על־פי שהעימות היה מלחיץ,‏ הוא התברר כברכה.‏ הוא עזר לי להבין שההדרכות הדתיות של בית־הספר אינן עולות בקנה אחד עם מה שנאמר במקרא.‏ הבנתי שאין זה מקומי.‏ באישור הוריי עברתי לבית־ספר אחר.‏

המשכתי ללמוד את המקרא,‏ אך ההתקדמות הרוחנית שלי הייתה איטית מפני שנרתעתי מהשירות מבית לבית.‏ לכנסייה הקתולית הייתה השפעה רבה והיא התנגדה  לפעילות הבישור שלנו בחריפות.‏ מוריס דופלסי,‏ שליט קוויבק,‏ היה בעל ברית פוליטי קרוב של הכנסייה.‏ בתמיכתו קרה לא אחת שאספסוף הטריד ואף תקף את העדים.‏ נדרש אומץ של ממש כדי לבשר באותם ימים.‏

אח שעזר לי לגבור על הפחד שלי היה ג׳ון ריי,‏ בוגר הכיתה התשיעית של בית־ספר גלעד.‏ ג׳ון,‏ אח מאוד מנוסה,‏ היה רך מזג,‏ צנוע ונגיש.‏ נדיר היה שנתן לי עצות ישירות,‏ אך דוגמתו הטובה דיברה בעד עצמה.‏ ג׳ון התקשה לדבר צרפתית,‏ ולכן לעיתים קרובות התלוויתי אליו בשירות ועזרתי לו עם השפה.‏ הזמן שביליתי עם ג׳ון עזר לי בסופו של דבר לנקוט עמדה נחושה לצד האמת.‏ נטבלתי ב־26 במאי שנת 1951,‏ עשור לאחר שפגשתי את העדים לראשונה.‏

קהילתנו הקטנה בעיר קוויבק הייתה מורכבת בעיקר מחלוצים.‏ השפעתם הטובה הניעה אותי לשרת כחלוץ.‏ באותם ימים השתמשנו רק במקרא בשירות מבית לבית.‏ בהיעדר ספרות היה עלינו להשתמש בכתבי־הקודש ביעילות רבה יותר.‏ לכן התאמצתי להכיר טוב יותר פסוקים מהמקרא על מנת להגן על האמת.‏ אולם רבים סירבו לקרוא אפילו את המקרא אם לא היה לו רישיון הדפסה או היתר רשמי מהכנסייה הקתולית.‏

בשנת 1952 התחתנתי עם סימון פאטרי,‏ אחות מקומית נאמנה.‏ עברנו למונטריאול,‏ ותוך שנה נולדה ביתנו ליז.‏ אף־על־פי שנאלצתי להפסיק את החלוציות זמן קצר לפני חתונתנו,‏ סימון ואני השתדלנו לשמור על חיים פשוטים כדי שנוכל להשתתף בצורה מלאה בפעילויות הקהילה כמשפחה.‏

עשור חלף לפני שהתחלתי לחשוב שוב ברצינות על הרחבת שירותי.‏ בשנת 1962 למדתי במשך חודש בבית־הספר לשירות המלכות לזקני־קהילה בבית־אל בקנדה,‏ וחלקתי חדר עם אח קמיל וואלֵט.‏ קנאותו לשירות הרשימה אותי עמוקות — במיוחד משום שהיה איש משפחה.‏ באותם ימים היה נדיר לשמוע בקוויבק על הורה המשרת כחלוץ.‏ אך זו הייתה מטרתו של קמיל.‏ במהלך התקופה שהיינו יחד הוא עודד אותי לשקול  את המצב שלי.‏ כעבור כמה חודשים בלבד הבנתי שאני יכול לחזור לשרת כחלוץ רגיל.‏ היו שהטילו ספק ותהו אם החלטתי נבונה,‏ אך המשכתי הלאה בביטחון שיהוה יברך את מאמציי להשתתף במידה רבה יותר בשירות.‏

בשנת 1964 התמנינו סימון ואני לשרת כחלוצים מיוחדים בעיר קוויבק,‏ עיר הולדתנו,‏ שם שירתנו בשנים הבאות.‏ בימים ההם תנאי הבישור כבר השתפרו,‏ אך עדיין היה עלינו להתמודד עם התנגדות.‏

שבת אחת בשעות אחר הצהריים נעצרתי בסנט־מארי,‏ עיירה קטנה לא־רחוק מהעיר קוויבק.‏ שוטר לקח אותי לתחנת המשטרה והכניס אותי למעצר מפני שבישרתי מבית לבית ללא היתר.‏ מאוחר יותר הובאתי בפני שופט בשם באיארג׳ו,‏ אדם מרשים.‏ הוא שאל אותי מי ייצג אותי בבית המשפט.‏ כשהזכרתי את שמו של גלן האו,‏ * עורך דין עד־יהוה מוכר מאוד,‏ הוא קרא בדאגה:‏ ”אוי לא!‏ לא הוא!‏” לגלן האו יצא מוניטין מרשים של מי שסיפק הגנה משפטית לעדים באותם ימים.‏ עד מהרה הודיע לי בית המשפט שההאשמות נגדי מבוטלות.‏

ההתנגדות לפעילותנו בקוויבק גם הקשתה עלינו לשכור מקומות מתאימים לאסיפות.‏ קהילתנו הקטנה הצליחה למצוא רק חניה מקורה ישנה ולא־מחוממת.‏ כדי להתחמם קצת בחורפים הקרים,‏ השתמשו האחים בתנור שפעל על שמן.‏ במקרים רבים התאספנו סביבו כמה שעות לפני האסיפות וחלקנו זה עם זה חוויות מעודדות.‏

עד כמה נפלא לראות כיצד פעילות הבישור פרחה לאורך השנים.‏ בשנות ה־60 היו רק כמה קהילות קטנות באזור העיר קוויבק,‏ באזור קוט־נור ובחצי האי גספה גם יחד.‏ כיום יש יותר משתי נפות באזורים אלה,‏ והאחים מתאספים באולמי מלכות יפהפיים.‏

סימון ואני הוזמנו לשרת בשירות הנפתי בשנת 1970.‏ בהמשך,‏ בשנת 1973,‏ התמנינו לשירות המחוזי.‏ במהלך אותן שנים למדתי הרבה מאחים מוכשרים כמו לורייה סוֹמוּר * ודיוויד ספליין,‏ * אשר שירתו שניהם כמשגיחים נודדים.‏ לאחר כל כינוס דיוויד ואני חלקנו זה עם זה הצעות לשיפור הוראתנו.‏ אני זוכר פעם אחת שבה אמר לי דיוויד:‏ ”לאונס,‏ נהניתי מנאום הסיום שלך.‏ הוא היה טוב.‏ אבל הייתי יכול להכין שלושה נאומים מכל החומר הזה!‏” הייתה לי הנטייה לדחוס יותר מדי מידע לנאומים שלי.‏ הייתי צריך ללמוד להיות תמציתי יותר.‏

תפקידם של משגיחי המחוז היה לעודד  את משגיחי הנפה.‏ אולם מבשרים רבים בקוויבק הכירו אותי היטב,‏ ופעמים רבות הם רצו לצאת איתי לשירות כאשר ביקרתי בנפות השונות.‏ אף־על־פי שנהניתי לבשר איתם,‏ לא הקדשתי מספיק זמן למשגיח הנפה.‏ במקרה אחד משגיח נפה אוהב הזכיר לי:‏ ”זה נחמד שאתה מקדיש זמן לאחים,‏ אבל אל תשכח שזה השבוע שלי.‏ גם אני זקוק לעידוד!‏” עצה אדיבה זו עזרה לי להיות יותר מאוזן.‏

למרבה הצער בשנת 1976 קרה דבר לא־צפוי ועצוב מאוד.‏ אשתי היקרה סימון חלתה במחלה קשה ומתה.‏ רוח ההקרבה העצמית שגילתה ואהבתה ליהוה הפכו אותה לשותפה נפלאה לחיים.‏ מה שעזר לי מאוד להתמודד עם אובדנה היה ההתמקדות בשירות,‏ ואני מודה ליהוה על תמיכתו האוהבת בתקופה קשה זו.‏ מאוחר יותר התחתנתי עם קרולין אליוט,‏ חלוצה נלהבת דוברת אנגלית אשר עברה לקוויבק כדי לשרת היכן שהיה צורך רב יותר.‏ קרולין נגישה ומתעניינת בכנות באחרים,‏ בייחוד במי שהם ביישנים או בודדים.‏ אין ספק שהצטרפותה לשירותי כמשגיח נודד הייתה ברכה של ממש.‏

בינואר 1978 התבקשתי ללמד בבית־הספר לשירות החלוצי הראשון בקוויבק.‏ הייתי מתוח מאוד,‏ שהרי תוכנית הלימודים הייתה חדשה עבורי בדיוק כפי שהייתה חדשה עבור התלמידים.‏ למרבה השמחה בכיתה הראשונה שאותה לימדתי היו חלוצים מנוסים רבים.‏ אף־על־פי שהייתי המדריך,‏ למדתי הרבה מהתלמידים!‏

מאוחר יותר בשנת 1978 נערך הכינוס הבינלאומי ”האמונה המנצחת” באצטדיון האולימפי במונטריאול.‏ היה זה הכינוס הגדול ביותר שלנו בקוויבק,‏ ולמעלה מ־000,‏80 איש נכחו בו.‏ התמניתי לעבוד במחלקת שירותי  המידע של הכינוס.‏ שוחחתי עם עיתונאים רבים והתרגשתי לראות את הסיקור התקשורתי החיובי הרב — יותר מ־20 שעות של ראיונות בטלוויזיה וברדיו עלו לאוויר,‏ ומאות מאמרים הודפסו.‏ הייתה זו עדות אדירה!‏

בשנת 1996 אירע שינוי שהיה גדול עבורי.‏ לאחר ששירתי בשטח של דוברי צרפתית בקוויבק מאז טבילתי,‏ התמניתי לשרת במחוז של דוברי אנגלית באזור טורונטו.‏ חשתי שאינני כשיר ונחרדתי מעצם המחשבה להגיש נאומים באנגלית המשובשת שלי.‏ הייתי צריך להתפלל לעיתים תכופות יותר ולהישען על יהוה עוד יותר.‏

במבט לאחור אני באמת יכול לומר שנהניתי מהשנתיים הנפלאות שבהן שירתי באזור טורונטו.‏ קרולין עזרה לי בסבלנות לדבר אנגלית בביטחון רב יותר,‏ והאחים תמכו בי ועודדו אותי מאוד.‏ עד מהרה רכשנו חברים חדשים רבים.‏

בנוסף לפעילויות והכנות נוספות לקראת הכינוסים בסופי השבוע,‏ הקדשתי לעיתים קרובות כשעה בערבי שישי לשירות מבית לבית.‏ היו שתהו:‏ ’‏מדוע לצאת לשירות בדיוק לפני סוף שבוע עמוס של כינוס?‏’‏ אך עבורי שיחות טובות בשירות היו דבר מרענן.‏ גם כיום ההשתתפות בשירות השדה תמיד מרוממת את רוחי.‏

בשנת 1998 קרולין ואני התמנינו לשרת שוב במונטריאול כחלוצים מיוחדים.‏ במשך מספר שנים היה עליי לארגן במסגרת משימתי פעילויות בישור מיוחדות במקומות ציבוריים,‏ ולשתף פעולה עם התקשורת במטרה להפריך דעות קדומות שהיו על עדי־יהוה.‏ כיום קרולין ואני נהנים לבשר לזרים שעברו לאחרונה לקנדה ולרוב משתוקקים ללמוד יותר על המקרא.‏

כשאני חושב על 68 השנים שחלפו מאז שנטבלתי והתחלתי לשרת את יהוה,‏ אני מרגיש שאני באמת מבורך.‏ הדברים המתגמלים ביותר היו ללמוד ליהנות מהשירות ולעזור לרבים להכיר את האמת.‏ לאחר שבתי ליז ובעלה גידלו את ילדיהם,‏ החלו שניהם לשרת כחלוצים רגילים.‏ מחמם את ליבי לראות שהיא ממשיכה לגלות התלהבות בשירות.‏ אני אסיר תודה במיוחד לאחיי לאמונה שדוגמתם הטובה ועצותיהם הנבונות עזרו לי לגדול רוחנית ולמלא משימות תיאוקרטיות שונות.‏ נוכחתי שרק אם נשענים על רוח קודשו העוצמתית של יהוה,‏ אפשר להישאר נאמנים במשימה (‏תהל׳ נ״א:‏11‏)‏.‏ אני ממשיך להודות ליהוה על שהעניק לי את הזכות היקרה להלל את שמו!‏ (‏תהל׳ נ״ד:‏6‏)‏.‏