הארווי היה הגדול מבין ארבעה אחים.‏ משפחתו אימצה את האמת במידלנד ג׳נקשן,‏ מערב אוסטרליה,‏ במהלך המשבר הכלכלי הקשה של שנות ה־30.‏ הארווי פיתח אהבה ליהוה ונטבל בגיל 14.‏ עד מהרה הוא למד לא לסרב למשימות תיאוקרטיות.‏ כנער הוא סירב פעם אחת להקריא את סעיפי המצפה באסיפה,‏ במחשבה שאין הוא כשיר.‏ אבל האח שדיבר איתו אמר לו:‏ ”‏כשמישהו בארגון יהוה מבקש ממך לעשות משהו,‏ הוא חושב שאתה כן כשיר!‏”‏ (‏קור״ב ג׳:‏5‏)‏.‏

אני אימצתי את האמת באנגליה,‏ כפי שעשו אימי ואחותי הגדולה.‏ זמן רב לאחר מכן גם אבי קיבל את האמת,‏ אך בתחילה התנגד.‏ אף־על־פי שהוא לא הסכים עם החלטתי,‏ נטבלתי לפני שמלאו לי עשר שנים.‏ הצבתי לעצמי מטרה להיות חלוצה ובהמשך להפוך לשליחה.‏ אבל אבי לא היה מאפשר לי לשרת כחלוצה לפני שאהיה בת 21.‏ לא התכוונתי לחכות כל כך הרבה זמן.‏ לכן,‏ כשהייתי רק בת 16 עברתי בהסכמתו לאוסטרליה כדי לחיות עם אחותי  הגדולה,‏ שהיגרה לשם.‏ לבסוף,‏ כשמלאו לי 18 שנים,‏ התחלתי בחלוציות.‏

באוסטרליה פגשתי את הארווי.‏ לשנינו הייתה מטרה לשרת את יהוה כשליחים.‏ התחתנו ב־1951.‏ לאחר ששירתנו יחד כחלוצים במשך שנתיים,‏ התבקשנו להתחיל בשירות הנפתי.‏ הנפה שלנו כללה חלק גדול ממערב אוסטרליה,‏ לכן בדרך כלל היה עלינו לנהוג דרך אזורים רחבי ידיים צחיחים ומרוחקים.‏

ב־1954 הוזמנו ללמוד בכיתה ה־25 של גלעד.‏ חלומנו להפוך לשליחים עמד להתגשם!‏ הגענו לניו־יורק באונייה והתחלנו בקורס מעמיק של לימוד המקרא.‏ כחלק מתוכנית הלימודים היינו צריכים ללמוד ספרדית.‏ להארווי היה קשה כי הוא לא היה יכול להגות את הר׳ המתגלגלת.‏

במהלך הקורס הודיעו המורים שמי שמעוניינים להישלח ליפן,‏ יכולים להירשם ללימוד יפנית.‏ החלטנו לאפשר לארגון יהוה לבחור את משימתנו.‏ זמן קצר לאחר מכן אלברט שרודר,‏ אחד המורים בגלעד,‏ גילה שלא נרשמנו.‏ הוא אמר לנו:‏ ”‏תחשבו על זה עוד קצת”‏.‏ כשהמשכנו להסס,‏ אמר אח שרודר:‏ ”‏המורים האחרים ואני רשמנו אתכם.‏ תראו אם תצליחו ללמוד יפנית”‏.‏ הארווי הסתגל בקלות לשפה.‏

הגענו ליפן ב־1955.‏ באותה עת היו רק 500 מבשרים במדינה כולה.‏ הארווי היה בן 26 ואני הייתי בת 24.‏ התמנינו לשרת בעיר הנמל קוֹבֶּה,‏ שם שירתנו במשך ארבע שנים.‏ בהמשך שמחנו כשהתבקשנו לחזור לשירות הנפתי,‏ ושירתנו בקרבת העיר נגויה.‏ אהבנו כל דבר שהיה קשור למשימתנו — האחים,‏ האוכל,‏ הנופים.‏ אך לא חלף זמן רב ונקרתה בדרכנו הזדמנות נוספת לא לסרב ליהוה.‏

אחרי שלוש שנים בשירות הנפתי שאל אותנו הסניף ביפן אם נהיה מוכנים לעבור לטייוואן ולשרת בקרב הילידים דוברי האמיס.‏ התפתחה שם כפירה,‏ והסניף בטייוואן היה זקוק לאח דובר יפנית שוטפת שיעזור לטפל  במצב.‏ * אהבנו את משימתנו ביפן,‏ לכן הייתה זו החלטה קשה.‏ אך הארווי כבר למד לעולם לא לדחות משימות,‏ לכן הסכמנו לעבור.‏

הגענו בנובמבר 1962.‏ בטייוואן היו 271,‏2 מבשרים,‏ רובם דוברי אמיס.‏ אבל תחילה היינו צריכים ללמוד סינית.‏ כל מה שהיה לנו הוא ספר לימוד ומורה שלא דיברה אנגלית,‏ אך הצלחנו.‏

זמן קצר אחרי שהגענו לטייוואן התמנה הארווי למשרת הסניף.‏ הסניף היה קטן,‏ לכן הארווי יכול היה לבצע את עבודתו המשרדית וגם לשרת יחד עם האחים דוברי האמיס עד שלושה שבועות מדי חודש.‏ הוא גם שירת מדי פעם כמשגיח מחוז ובמסגרת תפקידו הגיש נאומים בכינוסים.‏ הארווי יכול היה להגיש את הנאומים ביפנית,‏ והאחים דוברי האמיס היו מבינים אותם.‏ אולם הממשלה התירה קיום אסיפות דתיות רק בסינית.‏ לכן הארווי,‏ אף־על־פי שעדיין התקשה לדבר את השפה,‏ הגיש את הנאומים בסינית ואח אחר תרגם אותם לאמיס.‏

באותם ימים טייוואן הייתה תחת משטר צבאי,‏ לכן האחים היו צריכים להשיג היתרים לקיום כינוסים.‏ לא היה קל להשיגם ופעמים רבות המשטרה דחתה את מתן ההיתרים.‏ אם המשטרה לא נתנה היתר עד שבוע הכינוס,‏ הארווי פשוט היה יושב בתחנת המשטרה ומחכה שההיתר יינתן.‏ השוטרים היו נבוכים מהעובדה שזר ממתין בתחנתם,‏ ולכן השיטה פעלה.‏

במהלך השבועות שבהם בילינו עם האחים,‏ היה זה רגיל עבורנו לצעוד שעה או יותר,‏ לטפס על הרים ולחצות נהרות.‏ אני זוכרת את הפעם הראשונה שטיפסתי על הר.‏ לאחר ארוחת בוקר זריזה עלינו על האוטובוס של 30:‏5 בבוקר לכיוון כפר מרוחק,‏ חצינו אפיק נהר רחב וטיפסנו במאמץ רב על צלע הר.‏ הוא היה כל כך תלול עד כי כפות רגליו של האח שטיפס לפניי היו בגובה העיניים שלי.‏

באותו בוקר בישר הארווי עם כמה אחים מקומיים,‏ ואני בישרתי לבד בכפר קטן שבו התגוררו דוברי יפנית.‏ בערך באחת הרגשתי חלשה מאוד כי לא אכלתי במשך כמה שעות.‏ לבסוף כאשר נפגשתי עם הארווי,‏ לא היו בסביבה אחים נוספים.‏ הארווי החליף כמה כתבי עת בעבור שלוש ביצים חיות.‏ הוא הראה לי איך לאכול אותן — לנקב את שני הקצוות ולשאוב את התוכן.‏ אף־על־פי שזה לא היה ממש מעורר תיאבון,‏ ניסיתי אחת.‏ אך מי יקבל את הביצה השלישית?‏ אני קיבלתי אותה,‏ כי הארווי לא חשב שיהיה מסוגל לשאת אותי במורד ההר אם אתעלף מרעב.‏

בכינוס נפתי אחד התמודדתי עם אתגר מיוחד.‏ התארחנו בביתו של אח שגר בסמוך  לאולם מלכות.‏ דוברי האמיס רואים ברחצה דבר חשוב מאוד,‏ ולכן אשתו של משגיח הנפה הכינה אמבטיה עבורנו.‏ הארווי היה עסוק וביקש ממני ללכת ראשונה.‏ האמבטיה הייתה למעשה שלושה כלים:‏ דלי של מים קרים,‏ אחד של מים חמים וכלי ריק.‏ להפתעתי,‏ אשתו של משגיח הנפה הניחה אותם מחוץ לבית,‏ בטווח הראייה של אולם המלכות,‏ היכן שהאחים היו עסוקים בהכנות לכינוס.‏ ביקשתי ממנה וילון כלשהו.‏ היא הביאה לי יריעת פלסטיק שקופה!‏ שקלתי לעבור לצללים שמאחורי הבית,‏ אך שם תחבו אווזים את ראשיהם דרך הגדר,‏ מוכנים לנשוך את כל מי שיתקרב יותר מדי.‏ חשבתי לעצמי:‏ ’‏האחים עסוקים מכדי לשים לב שאני מתרחצת.‏ ואם לא אתרחץ,‏ המארחים ייעלבו.‏ פשוט אעשה את זה!‏’‏ וזה מה שקרה.‏

הארווי הבין שהאחים דוברי האמיס התקשו להתקדם מבחינה רוחנית מפני שרבים מהם לא ידעו קרוא וכתוב ולא הייתה להם ספרות בשפתם.‏ זמן קצר לפני כן החלה שפת האמיס להיכתב באותיות רומיות,‏ ולכן נראה היה מעשי ללמד את האחים לקרוא את שפתם שלהם.‏ הייתה זו משימה עצומה,‏ אך בסופו של דבר האחים היו מסוגלים ללמוד בעצמם.‏ ספרות באמיס החלה להיות זמינה בשנות ה־60 המאוחרות,‏ וב־1968 החל לצאת לאור המצפה באמיס.‏

אולם הממשלה הטילה הגבלות על פרסומים שאינם בסינית.‏ לכן כדי להימנע מבעיות,‏ הופץ המצפה באמיס בצורות שונות.‏ לדוגמה,‏ במשך זמן מה השתמשנו במהדורה דו־לשונית של המצפה במנדרינית־אמיס.‏ אם מישהו תהה,‏ נראה היה שאנחנו מלמדים את המקומיים סינית.‏ מאז מספק ארגון יהוה ספרות רבה בשפת האמיס כדי לעזור לאותם אנשים יקרים ללמוד אמיתות מקראיות (‏מה״ש י׳:‏34,‏ 35‏)‏.‏

בשנות ה־60 וה־70 רבים מהאחים דוברי האמיס לא חיו על־פי אמות המידה של  אלוהים.‏ הם לא הבינו לגמרי את עקרונות המקרא ולכן היו שניהלו סגנון חיים לא־מוסרי,‏ השתכרו או צרכו טבק ואגוזי בטל.‏ הארווי ביקר קהילות רבות בניסיון לעזור לאחים להבין את השקפת יהוה על עניינים אלה.‏ באחד המסעות הללו חווינו את החוויה המוזכרת בפתיח.‏

אחים ענווים היו מוכנים לערוך שינויים,‏ אך למרבה הצער,‏ רבים אחרים סירבו לערוך שינויים.‏ בעקבות זאת,‏ בתקופה של 20 שנה צנח מספר המבשרים בטייוואן מלמעלה מ־450,‏2 לכ־900.‏ זה היה מאוד מייאש.‏ אבל ידענו שיהוה לעולם לא יברך ארגון טמא (‏קור״ב ז׳:‏1‏)‏.‏ בסופו של דבר,‏ המעשים הפסולים טוהרו,‏ ותודות לברכת יהוה יש כיום בטייוואן יותר מ־000,‏11 מבשרים.‏

משנות ה־80 ואילך ראינו שיפור במצב הרוחני של קהילות דוברי האמיס,‏ והארווי יכול היה להקדיש יותר זמן לדוברי הסינית.‏ הוא שמח שהייתה לו האפשרות לעזור לבעלים של כמה אחיות להפוך למאמינים.‏ אני זוכרת שהוא סיפר לי כמה הוא שָׂמַח כשאחד מאותם גברים התפלל ליהוה בפעם הראשונה.‏ גם לי היה העונג ללמד ישרות לב רבות לקרוב ליהוה.‏ אפילו זכיתי לשרת בסניף בטייוואן יחד עם בנה ובתה של אחת מתלמידותיי לשעבר.‏

אבל כעת השותף שלי לחיים כבר לא לצידי.‏ אחרי כמעט 59 שנות נישואין,‏ הארווי היקר שלי מת ב־1 בינואר 2010,‏ לאחר מאבק במחלת הסרטן.‏ הוא הקדיש כמעט שישה עשורים לשירות המורחב!‏ הוא עדיין חסר לי מאוד.‏ אך כמה אני שמחה שתמכתי בו בתחילת הפעילות בשתי מדינות מרתקות!‏ למדנו לדבר — ובמקרה של הארווי גם לכתוב — בשתי שפות אסייתיות קשות.‏

כעבור כמה שנים החליט הגוף המנהל שבשל גילי המתקדם מוטב שאשוב לאוסטרליה.‏ הדבר הראשון שחשבתי היה:‏ ’‏אני לא רוצה לעזוב את טייוואן’‏.‏ אבל הארווי לימד אותי לעולם לא לסרב לארגון יהוה,‏ ולא תכננתי לעשות את זה עכשיו.‏ בהמשך ראיתי כמה נבונה הייתה ההחלטה.‏

כיום במהלך השבוע אני עובדת בסניף אוסטרלזיה ובסופי השבוע משרתת עם קהילה מקומית.‏ בבית־אל אני שמחה שמתאפשר לי לערוך סיורים ביפנית ובסינית.‏ אך אני מצפה בקוצר רוח ליום המובטח שבו תתרחש תחיית המתים,‏ בידיעה שהארווי,‏ שלמד לעולם לא לסרב ליהוה,‏ שמור כעת בזיכרונו (‏יוח׳ ה׳:‏28,‏ 29‏)‏.‏