נולדתי בהולנד ב־1948.‏ כעבור שנה המשפחה שלי היגרה לסאו פאולו,‏ ברזיל.‏ ההורים שלי היו פעילים מאוד בכנסייה,‏ ונהגנו לקרוא במקרא כמשפחה אחרי ארוחת ערב.‏ בשנת 1959 היגרנו שוב,‏ אך הפעם לארצות הברית,‏ שם התיישבנו במדינת מסצ׳וסטס.‏

אבא עבד קשה כדי לפרנס את משפחתנו שמנתה שמונה נפשות.‏ הוא הועסק כאיש מכירות נודד,‏ כבונה כבישים וכנציג מכירות של חברת תעופה בינלאומית.‏ כל המשפחה שמחה כשהוא קיבל את העבודה בחברת התעופה כי זה אפשר לנו לטוס הרבה.‏

כשלמדתי בתיכון הרבה פעמים חשבתי לעצמי:‏ ’‏מה אעשה כשאגדל?‏’‏ חלק מהחברים שלי בחרו ללמוד באוניברסיטה,‏ ואחרים הלכו לשרת בצבא.‏ אבל עבורי האפשרות לשרת בצבא כלל לא עמדה על הפרק.‏ אף פעם לא אהבתי עימותים,‏ ובטח שלא להילחם.‏ החלטתי ללמוד באוניברסיטה כדי להתחמק משירות צבאי.‏ אבל עמוק בתוכי רציתי לעזור  לאחרים,‏ כי חשבתי שזה ייתן משמעות אמיתית לחיים שלי.‏

באוניברסיטה התעניינתי באנתרופולוגיה כי הייתי סקרן לגבי מוצא החיים.‏ לימדו אותנו על אבולוציה,‏ וציפו מאיתנו לקבל אותה כעובדה.‏ אבל חלק מההסברים לא נראו לי הגיוניים ודרשו אמונה עיוורת,‏ דבר שעומד בניגוד לשיטה המדעית.‏

בשיעורים שבהם נכחתי לא לימדו אותנו ערכי מוסר גבוהים.‏ הדגש היה על איך להצליח בכל מחיר.‏ המסיבות וההתנסות בסמים נתנו לי תחושה של שמחה,‏ אבל זה היה זמני.‏ שאלתי את עצמי:‏ ’‏האם לחיים האלה יש באמת משמעות?‏’‏

בינתיים עברתי לעיר בוסטון ונרשמתי לאוניברסיטה.‏ כדי לשלם על הלימודים עבדתי בקיץ,‏ ואז פגשתי לראשונה אחד מעדי־יהוה.‏ עמית לעבודה דיבר איתי על הנבואה על ’‏שבע העיתים’‏ שמצויה בפרק ד׳ בספר דניאל והסביר שאנחנו חיים בעת הקץ (‏דנ׳ ד׳:‏13–17‏)‏.‏ עד מהרה הבנתי שאם אני אמשיך בשיחות האלה ואתייחס אליהן ברצינות,‏ אני אצטרך לשנות את סגנון החיים שלי.‏ לכן התחמקתי מאותו עמית לעבודה בכל דרך אפשרית.‏

באוניברסיטה לקחתי קורסים שיכינו אותי לעבודה התנדבותית בדרום אמריקה.‏ חשבתי שאם אגיש עזרה הומאניטארית לאחרים,‏ זה ימלא את החיים שלי במשמעות.‏ אבל הספקות שלי על איך למצוא משמעות בחיים רק גדלו.‏ הייתי מאוכזב ועזבתי את האוניברסיטה בסוף הסמסטר.‏

במאי 1970 עברתי לאמסטרדם שבהולנד כדי לעבוד באותה חברת תעופה שבה עבד אבי.‏ בזכות העבודה הזו יכולתי לטוס הרבה,‏ וביקרתי במדינות באפריקה,‏ באמריקה הצפונית והדרומית,‏ באירופה ובמזרח הרחוק.‏ מהר מאוד הבנתי שבכל המדינות שבהן ביקרתי יש בעיות רציניות,‏ ולא היה נראה שיש להן פתרונות מעשיים.‏ עם רצון מחודש להשיג מטרות ראויות,‏ החלטתי לחזור לארצות הברית ולהירשם שוב לאותה אוניברסיטה בבוסטון.‏

חזרתי ללימודים אבל הבנתי תוך זמן קצר שאני עדיין לא מקבל שום תשובה לשאלות שלי לגבי החיים.‏ לא ידעתי מה לעשות והתייעצתי עם הפרופסור שלי לאנתרופולוגיה.‏ הוא הפתיע אותי כששאל:‏ ”‏למה אתה ממשיך ללמוד?‏ למה לא להפסיק עכשיו?‏”‏ הייתי צריך לשמוע את זה רק פעם אחת.‏ עזבתי את האוניברסיטה אחת ולתמיד.‏

החיים עדיין נראו לי חסרי מטרה,‏ והחלטתי להיות יותר מעורב בתנועת ”‏ילדי הפרחים”‏.‏ אני וכמה חברים נסענו בטרמפים וחצינו את כל ארצות הברית.‏ הגענו עד אקפולקו שבמקסיקו.‏ גרנו בקומונות של היפים,‏ אנשים אשר נראה היה שהחיים שלהם נטולי דאגות.‏ אבל כשחייתי איתם הבנתי די מהר שלסגנון החיים שלהם אין משמעות ושהוא לא מביא לאושר מתמשך.‏ למען האמת,‏ ראיתי שרבים מהם היו אנשים לא־ישרים ולא־נאמנים.‏

בינתיים התחלתי לחשוב שוב על חלום שהיה לי בילדות.‏ רציתי להפליג בים,‏ לא כמלח אלא כקברניט.‏ הדרך היחידה שבה יכולתי לעשות זאת הייתה להשיג סירת מפרש משלי.‏ גם תום,‏ אחד החברים שלי,‏ רצה לעשות זאת,‏ ולכן החלטנו להפליג יחד ברחבי העולם.‏ רציתי למצוא אי טרופי גן עדני שבו אהיה רחוק מהסדר החברתי.‏

תום ואני הגענו לארניס דה מאר,‏ בקרבת ברצלונה,‏ ספרד.‏ שם קנינו סירת מפרש בגודל של 4.‏9 מטרים בשם ליגרה.‏ התחלנו לשפץ את הסירה כדי שתהיה ראויה לשיט.‏ מאחר שלא מיהרנו להגיע ליעד שלנו,‏ הוצאנו את המנוע ובמקומו אחסנו אספקה נוספת של מי שתייה.‏ כדי לנווט את סירת המפרש בנמלים קטנים,‏ התקנו שני משוטים שאורכם חמישה מטרים.‏ לבסוף יצאנו לאיי סיישל שבאוקיינוס ההודי.‏ התוכנית שלנו הייתה להפליג לאורך החוף המערבי של אפריקה וסביב כף התקווה הטובה שבדרום אפריקה.‏ הפלגנו עם מכשיר ניווט שנקרא סקסטנט כדי שנוכל להתוות את מסלולנו,‏ ונעזרנו בכוכבים,‏ במפות כוכבים ובספרים.‏ הייתי בהלם שיכולנו לאתר את המיקום שלנו בצורה כל כך מדויקת.‏

אבל עד מהרה הבנו שסירת עץ ישנה זו לא ראויה לשיט.‏ לסירה נכנסו כ־22 ליטר מים בשעה!‏ כפי שהוזכר בפתיח,‏ פרצה סערה,‏ ואני פחדתי מאוד והתפללתי בפעם הראשונה אחרי הרבה שנים.‏ הבטחתי לאלוהים שאם נשרוד אני אנסה להכיר אותו.‏ הסערה שככה,‏ וקיימתי את ההבטחה שלי.‏

התחלתי לקרוא במקרא בים הפתוח.‏ תאר לעצמך כמה נפלא היה לשבת בלב הים התיכון מוקף בדגים מעופפים,‏ בדולפינים ובאופקים רחבי ידיים.‏ בלילה הוקסמתי מגלקסיית שביל החלב והשתכנעתי עוד יותר שקיים אל שאכפת לו מהאנושות.‏

אחרי כמה שבועות בים נכנסנו לנמל אליקנטה שבספרד,‏ שם העמדנו את הסירה שלנו למכירה כדי להשיג סירה טובה יותר.‏ לא הופתענו שלא היה קל למצוא קונה לסירת מפרש ישנה חסרת מנוע שהיה בה חור.‏ אבל זו הייתה הזדמנות מצוינת בשבילי לקרוא במקרא.‏

ככל שהתקדמתי בקריאת המקרא,‏ כך התחלתי לראות בו ספר הדרכה שיכול לעזור לנו להצליח בחיים.‏ התרשמתי מהדרך הישירה שבה המקרא מדבר על הצורך לחיות חיים מוסריים וטהורים,‏ ותהיתי למה כל כך הרבה אנשים,‏ כולל אני,‏ מחשיבים את עצמם למשיחיים ומתעלמים ממה שהוא אומר.‏

הייתי נחוש לנקוט צעדים רציניים כדי לטהר את חיי,‏ ולכן הפסקתי להשתמש בסמים.‏ חשבתי שחייבים להיות אנשים שחיים על־פי ערכי המוסר הגבוהים של המקרא,‏ ורציתי לפגוש אותם.‏ התפללתי בפעם השנייה,‏ הפעם ביקשתי מאלוהים שיעזור לי למצוא אותם.‏

זה היה נראה לי הגיוני לבחון כל דת עד שאמצא את דת האמת.‏ כשהלכתי ברחובות  אליקנטה,‏ עברתי ליד הרבה מבנים דתיים.‏ אבל בגלל שברובם היו צלמים היה קל למחוק אותם מהרשימה שלי.‏

ביום ראשון אחד אחר הצהריים,‏ הייתי על צלע גבעה שהשקיפה על הנמל וקראתי את הכתוב ביעקב ב׳:‏1–5‏,‏ שמזהיר לא להפלות לטובה את העשירים.‏ בדרכי חזרה לסירה שלנו עברתי ליד מה שנראה היה כמו מקום התכנסות דתי.‏ בכניסה אליו התנוסס שלט ועליו המילים:‏ ”‏אולם המלכות של עדי־יהוה”‏.‏

חשבתי לעצמי:‏ ’‏אני צריך לבחון את האנשים האלה ולראות איך הם מקבלים אותי’‏.‏ נכנסתי לאולם המלכות יחף,‏ מזוקן ולבוש בג׳ינס קרוע.‏ הסדרן הנחה אותי לשבת ליד אישה מבוגרת שעזרה לי באדיבות למצוא את הפסוקים שהזכיר הנואם.‏ אחרי האסיפה הייתי מופתע מהאדיבות של כל מי שניגשו אליי כדי לברך אותי לשלום.‏ איש אחד הזמין אותי לבית שלו כדי לשוחח על המקרא,‏ אבל בגלל שעדיין לא סיימתי לקרוא את המקרא כולו אמרתי לו:‏ ”‏אני אודיע לך מתי אני מוכן”‏.‏ בינתיים התחלתי לנכוח בכל האסיפות.‏

אחרי כמה שבועות ביקרתי בבית של אותו איש והוא ענה על השאלות המקראיות שלי.‏ כעבור שבוע הוא נתן לי שקית מלאה בבגדים מאוד יפים.‏ הוא אמר לי שמי שהבגדים שייכים לו יושב בכלא בגלל שהוא מציית לצו של המקרא לאהוב זה את זה ולא ללמוד עוד מלחמה (‏יש׳ ב׳:‏4;‏ יוח׳ י״ג:‏34,‏ 35‏)‏.‏ באותו רגע ידעתי בוודאות שמצאתי את מה שחיפשתי — אנשים שמיישמים את ההנחיות הברורות של המקרא בנוגע למוסר.‏ המטרה שלי כבר לא הייתה למצוא אי גן עדני,‏ אלא ללמוד את המקרא לעומק.‏ לכן חזרתי להולנד.‏

לקח לי ארבעה ימים להגיע בטרמפים לעיר חרונינגן שבהולנד.‏ שם הייתי צריך למצוא עבודה כדי להתפרנס.‏ בנגרייה אחת מילאתי טופס מועמדות לעבודה ובו נשאלתי לגבי הדת שלי.‏ כתבתי:‏ ”‏עד־יהוה”‏.‏ כשבעל העסק קרא את זה ראיתי שהבעת הפנים שלו משתנה.‏ הוא אמר:‏ ”‏אני אחזור אליך”‏.‏ אבל הוא אף פעם לא חזר אליי.‏

בנגרייה אחרת שאלתי את בעל העסק אם הוא זקוק לעזרה.‏ הוא ביקש ממני תעודות ומכתבי המלצה.‏ סיפרתי לו ששיפצתי סירת  מפרש מעץ.‏ להפתעתי הוא אמר:‏ ”‏אתה יכול להתחיל היום אחר הצהריים,‏ אבל בתנאי אחד:‏ אני לא רוצה שתגרום לבעיות בבית המלאכה שלי כי אני אחד מעדי־יהוה ואני חי על־פי עקרונות המקרא”‏.‏ הסתכלתי עליו בפליאה ועניתי:‏ ”‏גם אני!‏”‏ אין ספק שבגלל השיער הארוך והזקן שלי הוא אמר:‏ ”‏אז אני אלמד אותך את המקרא”‏.‏ הסכמתי בשמחה להצעה שלו.‏ עכשיו הבנתי למה בעל הנגרייה האחרת אף פעם לא חזר אליי.‏ יהוה נתן לי את משאלות ליבי (‏תהל׳ ל״ז:‏4‏)‏.‏ עבדתי בנגרייה של האח במשך שנה.‏ במהלך אותה תקופה הוא לימד אותי את המקרא,‏ ונטבלתי בינואר 1974.‏

כעבור חודש התחלתי בקריירה חדשה — שירות חלוצי — שנתנה לי סיפוק עצום.‏ בחודש שלאחר מכן עברתי לאמסטרדם כדי לתמוך בקבוצה חדשה דוברת ספרדית.‏ שמחתי מאוד לנהל שיעורי מקרא בספרדית ובפורטוגזית.‏ במאי 1975 קיבלתי את הזכות לשרת כחלוץ מיוחד.‏

יום אחד חלוצה מיוחדת ששמה אינֶקֶה הגיעה לאסיפה שלנו בספרדית כדי להכיר לנו תלמידת מקרא שלה מבוליביה.‏ אינקה ואני החלטנו להכיר זה את זה בהתכתבות,‏ ותוך זמן קצר הבנו שיש לנו אותן מטרות.‏ התחתנו ב־1976 והמשכנו לשרת כחלוצים מיוחדים עד 1982,‏ כשהוזמנו ללמוד בכיתה ה־73 של גלעד.‏ כמה הופתענו ושמחנו להישלח למזרח אפריקה,‏ שם שירתנו במשך חמש שנים במומבסה שבקניה.‏ בשנת 1987 נשלחנו לטנזניה,‏ שם בוטל האיסור על פעילות הבישור שלנו.‏ שירתנו שם במשך 26 שנה ואז חזרנו לקניה.‏

ההזדמנות לעזור לאנשים מלאי הערכה ללמוד את האמת המקראית נותנת לחיים שלנו משמעות אמיתית.‏ למשל,‏ תלמיד המקרא הראשון שלי במומבסה היה אדם שפגשתי בזמן שבישרתי במקום ציבורי.‏ אחרי שהצעתי לו שני כתבי עת הוא אמר:‏ ”‏אחרי שאני אסיים אותם,‏ מה אני אעשה?‏”‏ כעבור שבוע התחלנו ללמוד את המקרא בעזרת הספר ביכולתך לחיות לנצח בגן־עדן עלי־אדמות,‏ שבדיוק יצא לאור בסווהילית.‏ הוא נטבל כעבור שנה והתחיל לשרת כחלוץ רגיל.‏ מאז הוא ואשתו עזרו לכמעט 100 אנשים להגיע להקדשה וטבילה.‏

כשהבנתי לראשונה את מטרת החיים,‏ הרגשתי כמו אותו סוחר נודד שמצא פנינה יקרה ולא רצה לאבד אותה (‏מתי י״ג:‏45,‏ 46‏)‏.‏ רציתי להשתמש בחיים שלי כדי לעזור לאחרים למצוא משמעות אמיתית בחיים.‏ ביחד עם אשתי היקרה ראינו במו עינינו איך יהוה מברך את משרתיו בחיים מלאי משמעות.‏