נולדתי ב־1941 למשפחה פשוטה בפריז,‏ צרפת.‏ אהבתי ללמוד,‏ וכל כך התאכזבתי כשבגיל עשר חליתי בשחפת ונאלצתי להפסיק ללכת לבית־הספר!‏ הרופאים המליצו שאשאר במיטה כדי שלא אאמץ את הריאות.‏ לכן במשך חודשים העברתי את הזמן בקריאה במילון ובהאזנה לתוכניות ששודרו ב”‏רדיו סורבון”‏ מטעם אוניברסיטת פריז.‏ כשהרופא שלי סוף סוף אמר שאני בריא ושאני יכול לחזור לבית־הספר קפצתי משמחה.‏ אמרתי לעצמי:‏ ’‏מה שהרופאים עושים פשוט נפלא!‏’‏ מאותו רגע החלום שלי היה לרפא אנשים.‏ בכל פעם שאבא שלי שאל אותי מה ארצה לעשות כשאגדל,‏ עניתי:‏ ”‏אני רוצה להיות רופא”‏.‏ כך הרפואה הפכה לדבר הכי חשוב בחיי.‏

המשפחה שלי הייתה קתולית.‏ אבל לא ידעתי הרבה על אלוהים והיו לי הרבה שאלות לא־פתורות.‏ רק אחרי שהתחלתי ללמוד רפואה באוניברסיטה,‏ השתכנעתי שהחיים נוצרו על־ידי בורא.‏

אני זוכר את הפעם הראשונה שהתבוננתי בתאי צבעוני דרך מיקרוסקופ.‏ התרשמתי מאיך שרכיבי התא מגיבים לחום וקור.‏ ראיתי גם איך הציטופלזמה (‏חומר בתוך התא)‏ מתכווצת כשהיא נחשפת למלח ומתרחבת כאשר שמים אותה במים מזוקקים.‏ תגובות אלה ואינספור אחרות מאפשרות לאורגניזמים להסתגל לשינויים בסביבה.‏ כשראיתי את המורכבות הבלתי נתפסת של כל תא,‏ היה לי ברור שהחיים לא נוצרו במקריות.‏

 במהלך השנה השנייה ללימודי רפואה ראיתי עוד הוכחות שאלוהים קיים.‏ בשיעורי אנטומיה למדנו איך מבנה אמת היד מאפשר לנו לכופף וליישר את אצבעותינו.‏ המיקום היחסי של השרירים,‏ הרצועות והגידים הוא פלא הנדסי.‏ למדתי,‏ למשל,‏ שהגידים שמחברים את אחד משרירי האמה לעצם השנייה של האצבע מתחלקים לשניים ויוצרים גשרים.‏ הגידים שמגיעים לקצות האצבעות יכולים לגלוש תחת אותם גשרים תוך שהם נשארים מקובעים במקומם.‏ בנוסף,‏ רקמות חזקות מחזיקות את הגידים קרוב לעצמות האצבע.‏ בלי המנגנונים האלה,‏ הגידים ביד היו מתוחים כמו מיתרי קשת.‏ היה לי ברור שהתכנון של גוף האדם מעיד על תבונה מדהימה.‏

כשלמדתי על תהליך הלידה הערצתי עוד יותר את מתכנן החיים.‏ למדתי שלפני הלידה עובר בריא מקבל חמצן מאימו דרך חבל הטבור.‏ לכן הנֹאדיות,‏ שקיקים זעירים דמויי בלון בתוך הריאות,‏ עדיין לא מתמלאות באוויר.‏ כשמתקרב רגע הלידה,‏ הנאדיות מרופדות בחומר הנקרא סוּרפַקטַנט.‏ אחרי הלידה,‏ שרשרת אירועים יוצאת דופן מלווה את הנשימה הראשונה של התינוק.‏ חור בליבו של התינוק נסגר,‏ כך שהדם מוסט לריאות.‏ ברגע קריטי זה,‏ הסורפקטנט מונע את הידבקות הנאדיות בזמן שהן מתמלאות באוויר במהירות.‏ בתוך רגע התינוק יכול לנשום בעצמו.‏

רציתי להכיר את מי שברא את הדברים המופלאים האלה,‏ ולכן התחלתי לקרוא את המקרא בשקיקה.‏ נדהמתי מחוקי ההיגיינה שהיו חלק מהברית שאלוהים כרת עם בני ישראל לפני יותר מ־000,‏3 שנה.‏ אלוהים הנחה את בני ישראל לקבור את הצואה שלהם,‏ להתרחץ במים באופן קבוע,‏ ולבודד כל מי שהיו לו סימנים של מחלה מידבקת (‏וי׳ י״ג:‏50;‏ ט״ו:‏11;‏ דב׳ כ״ג:‏13‏)‏.‏ המקרא משקף הבנה בהתפשטות מחלות שמדענים הגיעו אליה רק במאות השנים האחרונות.‏ הבנתי גם שהחוקים הנוגעים להיגיינה מינית המופיעים בספר ויקרא תרמו לבריאות הכללית של האומה (‏וי׳ י״ב:‏1–6;‏ ט״ו:‏16–24‏)‏.‏ הגעתי למסקנה שהבורא נתן את החוקים האלה לרווחתם של בני ישראל ושהוא בירך את מי שצייתו למצוותיו.‏ השתכנעתי שהמקרא נכתב בהשראת אלוהים,‏ אפילו שבזמנו לא ידעתי את שמו.‏

בזמן שלמדתי רפואה באוניברסיטה פגשתי עלמה צעירה בשם לידי והתאהבתי בה.‏ התחתנו ב־1965,‏ כשחצי משנות הלימוד שלי היו מאחוריי.‏ עד 1971 ללידי ולי כבר נולדו שלושה מתוך ששת ילדינו.‏ לידי תמכה בי מאוד,‏ גם בעבודה שלי כרופא וגם במסגרת המשפחה.‏

עבדתי בבית־חולים במשך שלוש שנים לפני שפתחתי את המרפאה.‏ זמן קצר אחר כך זוג נשוי,‏ אותם שני מטופלים שהזכרתי בפתיח,‏ הגיעו אליי כדי לקבל טיפול.‏ כשעמדתי לרשום  לבעל מרשם,‏ האישה ביקשה:‏ ”‏בבקשה,‏ דוקטור,‏ שלא יהיה דם בתרופה”‏.‏ הייתי מופתע ושאלתי:‏ ”‏מה?‏ למה?‏”‏ היא השיבה:‏ ”‏אנחנו עדי־יהוה”‏.‏ אף פעם לא שמעתי על עדי־יהוה או על העמדה שלהם לגבי דם.‏ הגברת הוציאה את המקרא שלה והראתה לי מה הבסיס המקראי להחלטה שלהם לא לקבל דם (‏מה״ש ט״ו:‏28,‏ 29‏)‏.‏ ואז היא ובעלה הראו לי מה מלכות אלוהים תעשה:‏ היא תמגר את הסבל,‏ החולי והמוות (‏ההת׳ כ״א:‏3,‏ 4‏)‏.‏ ”‏אתם מספרים לי על משהו שחלמתי עליו מאז שהייתי ילד!‏”‏ אמרתי בהתרגשות.‏ ”‏הפכתי לרופא כדי להקל את הסבל של אנשים”‏.‏ הייתי כל כך נלהב שהמשכנו לשוחח במשך שעה וחצי.‏ כשהזוג עזב כבר לא הייתי קתולי בליבי,‏ ולמדתי שלבורא שכל כך הערכתי יש שם — יהוה!‏

נפגשתי עם הזוג שלוש פעמים במרפאה שלי ובכל פעם שוחחנו במשך יותר משעה.‏ הזמנתי אותם לביתי כדי שיהיה לנו יותר זמן לדון במקרא.‏ לידי אומנם הסכימה להצטרף לשיעורי המקרא,‏ אבל היא לא הייתה מוכנה להודות שדוקטרינות קתוליות מסוימות שלמדנו בעבר הן כוזבות.‏ לכן הזמנתי לביתנו כומר.‏ דנו בתורות הכנסייה עד אמצע הלילה,‏ והשתמשנו רק במקרא.‏ הדיון הזה שכנע את לידי שעדי־יהוה מלמדים את האמת.‏ האהבה שלנו ליהוה אלוהים המשיכה לגדול ונטבלנו ב־1974.‏

מה שלמדתי על מטרת אלוהים עבור האנושות השפיע מאוד על סדר העדיפויות שלי.‏ שירות יהוה הפך למרכז החיים של לידי ושלי.‏ היינו נחושים לגדל את ילדינו על־פי אמות המידה המקראיות.‏ הפכנו את עקרון האהבה לאלוהים ועקרון האהבה לרֵע לכוח המאחד במשפחתנו (‏מתי כ״ב:‏37–39‏)‏.‏

לידי ואני הרבה פעמים צוחקים כשאנחנו נזכרים איך הילדים שלנו תפסו את האחדות שלנו כהורים.‏ הם ידעו שההנחיה של ישוע ”‏יהא ה’‏כן’‏ שלכם כן,‏ וה’‏לא’‏ לא”‏ היא חוק בבית שלנו (‏מתי ה׳:‏37‏)‏.‏ לדוגמה,‏ כשאחת הבנות שלנו הייתה בת 17,‏ לידי לא הרשתה לה לצאת לבלות עם קבוצה של צעירים.‏ אחת הבנות מהקבוצה אמרה לה:‏ ”‏אם אימא שלך לא מרשה לך לבוא,‏ תשאלי את אבא שלך!‏”‏ אבל הבת שלנו ענתה לה:‏ ”‏אין טעם.‏  הם תמיד מסכימים אחד עם השני”‏.‏ ששת הילדים שלנו ראו בבירור שאנחנו מאוחדים ביישום עקרונות המקרא.‏ אנחנו מודים ליהוה שהיום רבים מבני משפחתנו המורחבת משרתים אותו.‏

האמת אומנם שינתה את סדר העדיפויות שלי בחיים,‏ אבל עדיין רציתי שהאהבה שלי לרפואה תועיל למשרתי אלוהים.‏ לכן התנדבתי לשמש כרופא בבית־אל בפריז,‏ ובהמשך בבית־אל החדש בלוּבְיֶה.‏ אני משרת כיומם בבית־אל כבר כמעט 50 שנה.‏ לאורך השנים רכשתי חברים יקרים במשפחת בית־אל,‏ שחלקם עכשיו בשנות ה־90 לחייהם.‏ הייתה לי גם הפתעה נחמדה כשיום אחד פגשתי חבר בית־אל חדש וגיליתי שאני זה שיילדתי אותו לפני כ־20 שנה!‏

לאורך השנים האהבה שלי ליהוה גדלה כשראיתי איך הוא מדריך את משרתיו ומגן עליהם באמצעות ארגונו.‏ בתחילת שנות ה־80 הגוף המנהל הגה בארצות הברית תוכנית שמטרתה הייתה לשפר את התקשורת בין עדי־יהוה לקהילה הרפואית.‏

ואז ב־1988 הגוף המנהל הקים מחלקה חדשה בבית־אל שנקראת מחלקת שירותי מידע לבתי־חולים.‏ בהתחלה המחלקה פיקחה על ועדות הקישור עם בתי־החולים שהוקמו בארצות הברית כדי לסייע לעדי־יהוה למצוא טיפול רפואי מתאים.‏ כשהסידור הפך לסידור כלל־עולמי,‏ הוקמו ועדות קישור עם בתי־חולים בצרפת.‏ אני נדהם מהאופן שבו ארגון יהוה תומך באהבה באחים ואחיות חולים בעת הצורך!‏

רפואה הייתה בהתחלה הדבר הכי חשוב בחיים שלי.‏ אבל אחרי שבחנתי את סדר העדיפויות שלי,‏ הבנתי שהריפוי החשוב ביותר הוא ריפוי רוחני — לעזור לאנשים להתפייס עם מקור החיים,‏ יהוה אלוהים.‏ אחרי שפרשתי לגמלאות לידי ואני שירתנו כחלוצים רגילים והקדשנו מדי חודש שעות רבות כדי לבשר את הבשורה הטובה על מלכות אלוהים.‏ אנחנו עדיין משתתפים ככל יכולתנו בפעילות מצילת חיים זו.‏

אני ממשיך לעשות מה שאני יכול כדי לספק הקלה זמנית לחולים.‏ אבל הבנתי שאפילו הרופא הטוב ביותר לא יכול לרפא את כל המחלות או למנוע מוות.‏ לכן אני מצפה ליום שבו לא יהיו עוד כאב,‏ מחלות ומוות.‏ בעולם החדש הקרב ובא אוכל להמשיך ללמוד לנצח על הבריאה של אלוהים,‏ וגם על הדרך המדהימה שבה הוא תכנן את גוף האדם.‏ חלום הילדות שלי התגשם רק בחלקו,‏ ואני בטוח שהטוב מכול עוד לפניי!‏