במהלך 1923 ערך הארגון כמה שינויים כדי לקדם את האחדות בין תלמידי המקרא.‏ בכתב העת המצפה החלו להתפרסם הסברים לפסוק שבו דנו ב”‏אסיפות התפילה,‏ ההלל והעדות”‏ השבועיות שלהם.‏ כמו כן,‏ תלמידי המקרא הדפיסו לוח שנה שבו צוין הפסוק השבועי ולצידו מזמור קצר שאפשר היה לשיר במהלך הלימוד האישי והתוכנית הרוחנית המשפחתית.‏

באסיפותיהם נהגו תלמידי המקרא לחלוק ”‏עדויות”‏,‏ שכללו חוויות משירות השדה,‏ דברי הודיה ליהוה,‏ שיר או אפילו תפילה.‏ אווה ברני,‏ שנטבלה ב־1923 כשהייתה בת 15,‏ סיפרה:‏ ”‏אם רצית לחלוק ’‏עדות’‏,‏ היית צריך לעמוד ולהתחיל את דבריך במשפט כמו:‏ ’‏אני רוצה להודות לאדון על כל טובו כלפיי’‏”‏.‏ חלק מהאחים אהבו מאוד לחלוק עדויות.‏ אחות ברני המשיכה:‏ ”‏לאח גדווין היו כל כך הרבה דברים שעליהם הוא רצה להודות לאדון.‏ אבל כשאשתו ראתה שהאח שהדריך את האסיפה מתחיל לזוז בחוסר מנוחה,‏ היא משכה במקטורן שלו והוא התיישב”‏.‏

פעם בחודש נערכה בכל קהילה אסיפת תפילה,‏ הלל ועדות מיוחדת.‏ המצפה מ־1 באפריל 1923 תיאר את האסיפה הזאת כך:‏ ”‏מחצית מהאסיפה צריכה להיות מוקדשת לעדויות הנוגעות למלאכת הבישור ולעידוד הפועלים.‏.‏.‏ אנחנו סבורים שהאסיפות המעודדות האלו יקרבו ויאחדו את הנוכחים”‏.‏

צ׳ארלס מרטין מוונקובר,‏ קנדה,‏ שהיה אז מבשר בן 19,‏ התעודד מאוד מאותן אסיפות.‏ מאוחר יותר הוא אמר:‏ ”‏שם למדתי לראשונה איך לבשר מבית לבית.‏ לעיתים קרובות מישהו היה מספר חוויה מסוג השירות הזה.‏ החוויות נתנו לי רעיונות ועזרו לי לדעת מה לומר ואיך לענות למגוון התנגדויות”‏.‏

גם ”‏ימי השירות”‏ תרמו לאחדות הארגון.‏ בהוצאת המצפה מ־1 באפריל 1923 הוכרז:‏ ”‏כדי שנהיה מאוחדים בפועלנו.‏.‏.‏ יום שלישי,‏ ה־1 במאי 1923,‏ יהיה יום שירות כללי.‏.‏.‏  ומעתה ואילך יום שלישי הראשון של כל חודש יהיה יום שירות.‏.‏.‏ כל אחד מחברי הכיתה חייב להשתתף במידה מסוימת במלאכה”‏.‏

גם תלמידי מקרא צעירים השתתפו במלאכה.‏ הייזל בורפורד,‏ שהייתה רק בת 16 בזמנו,‏ סיפרה:‏ ‏”‏בבּוּלֶטִין  a הופיעו הצגות דברים שהיינו צריכים לשנן.‏ אני וסבא השתתפנו במרץ בכל הפעילויות האלו”‏.‏ אבל לאחות בורפורד הייתה התנגדות ממקור לא צפוי.‏ היא אמרה:‏ ”‏אחד מהאחים המבוגרים התנגד בחריפות לכך שאדבר עם אנשים.‏ באותו זמן היו כאלה שלא הבינו שכל תלמידי המקרא,‏ כולל ה’‏בחורים והבתולות’‏,‏ צריכים להלל את בוראנו הנאדר”‏ (‏תהל׳ קמ״ח:‏12,‏ 13‏,‏ הערת שוליים)‏.‏ אבל אחות בורפורד התמידה במלאכה.‏ בהמשך היא אפילו למדה במחזור השני של בית־ספר גלעד ושירתה כשליחה בפנמה.‏ עם הזמן האחים שינו את גישתם לגבי השתתפותם של הצעירים בשירות.‏

הכינוסים המקומיים והאזוריים תרמו גם הם לאחדות בין האחים.‏ רבים מהכינוסים האלה כללו ימי שירות.‏ ב־31 במרס בכינוס שנערך בוויניפֵּג,‏ קנדה,‏ הוזמנו כל הנוכחים לבשר ברחבי העיר.‏ ימי השירות האלו הכשירו את הקרקע לגידול עתידי.‏ ב־5 באוגוסט נכחו כ־000,‏7 איש בכינוס אחר בוויניפג.‏ הייתה זו הנוכחות הגבוהה ביותר שנרשמה בכינוס בקנדה באותם ימים.‏

הכינוס החשוב ביותר של עדי־יהוה בשנת 1923 נערך בין ה־18 ל־26 באוגוסט בלוס אנג׳לס,‏ קליפורניה.‏ בשבועות שקדמו לכינוס הוצגו בעיתונים מודעות שפרסמו את האירוע,‏ ותלמידי המקרא חילקו יותר מ־000,‏500 עלוני הזמנה.‏ האירוע גם פורסם על גבי חשמליות ורכבים פרטיים.‏

ביום שבת ה־25 באוגוסט אח רתרפורד נשא את הנאום ”‏כבשים ועיזים”‏,‏ שבו הוא זיהה בבירור את ה”‏כבשים”‏ כאנשים בעלי נטיית  הלב הנכונה שיחיו לנצח עלי אדמות.‏ הוא גם הקריא את ההחלטה שכונתה ”‏אזהרה”‏.‏ החלטה זו הוקיעה את הנצרות והפצירה בישרי הלב לצאת מ”‏בבל הגדולה”‏ (‏ההת׳ י״ח:‏2,‏ 4‏)‏.‏ תלמידי מקרא נלהבים ברחבי העולם כולו חילקו בהמשך מיליוני עותקים של ההחלטה.‏

ביום הכינוס האחרון קהל של יותר מ־000,‏30 איש הקשיבו להרצאה הפומבית של אח רתרפורד,‏ שנאם בנושא:‏ ”‏כל הגויים צועדים לקראת הר מגידון,‏ אבל מיליונים החיים עתה לא ימותו לעולם”‏.‏ תלמידי המקרא ציפו לקהל רב ולכן שכרו את האמפיתיאטרון החדש שנבנה בלוס אנג׳לס.‏ כדי לוודא שכולם ישמעו את הנאום השתמשו האחים במערכת ההגברה של האצטדיון,‏ שהייתה הטכנולוגיה החדשנית ביותר באותה עת.‏ רבים נוספים הקשיבו לתוכנית ברדיו.‏

בשנת 1923 נרשמה התרחבות משמעותית בפעילות הבישור ברחבי אפריקה,‏ אירופה,‏ הודו ודרום אמריקה.‏ אח א.‏ ג׳.‏ ג׳וזף,‏ שהתגורר בהודו עם אשתו וששת ילדיו,‏ השתתף בהוצאה לאור של ספרות בהינדית,‏ טמילית,‏ טלוגו ואורדו,‏ וזאת לצד הטיפול במשפחתו.‏

שני תלמידי מקרא בסיירה לאון,‏ אלפרד ג׳וזף ולאונרד בלאקמן,‏ כתבו למשרדים הראשיים בברוקלין,‏ ניו יורק,‏ וציינו שהם זקוקים לעזרה.‏ ב־14 באפריל 1923 נענתה בקשתם.‏ ”‏באחת מהשבתות מאוחר בלילה”‏,‏ סיפר אלפרד,‏ ”‏קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה”‏.‏ הוא שמע קול חזק ששואל:‏ ”‏האם אתה זה שכתב לחברת המצפה וביקש שישלחו עוד מבשרים?‏”‏ ”‏כן”‏,‏ השיב אלפרד.‏ ”‏ובכן,‏ הם שלחו אותי”‏.‏ היה זה קולו של ויליאם ר.‏ בראון.‏ הוא הגיע באותו יום מהאיים הקריביים עם אשתו אנטוניה ובנותיהם הקטנות לואיז ולוסי.‏ ועד מהרה האחים פגשו את האורחים החדשים.‏

אלפרד המשיך וסיפר:‏ ”‏למוחרת בבוקר לאונרדו ואני למדנו יחד את המקרא כמדי שבוע,‏ כשדמות מרשימה הופיעה בפתח הבית.‏ היה זה אח בראון.‏ הוא היה כל כך נלהב שהוא רצה להגיש הרצאה פומבית למוחרת”‏.‏ תוך פחות מחודש אח בראון חילק את כל הספרות שהביא איתו.‏ זמן קצר לאחר  מכן הוא קיבל עוד 000,‏5 ספרים,‏ ומהר מאוד היינו זקוקים לעוד.‏ אבל אח בראון לא היה ידוע כמוכר ספרים.‏ לאורך הקריירה הארוכה שלו כמשרת יהוה נלהב הוא תמיד התייחס לכתבי־הקודש בנאומיו,‏ ולכן אנשים כינו אותו ”‏בייבל”‏ בראון.‏

באותו זמן החליטו האחים בגרמניה לעזוב את משרד הסניף בברמן משום שהוא היה קטן מדי.‏ הם גם שמעו שהצבא הצרפתי עומד לפלוש לעיר.‏ תלמידי המקרא מצאו קומפלקס במגדבורג שהתאים בדיוק להדפסת הספרות.‏ ב־19 ביוני סיימו האחים לארוז את ציוד ההדפסה ואת כל שאר הריהוט ועברו למתקן בית־אל החדש במגדבורג.‏ למוחרת,‏ אחרי שהודיעו למשרדים הראשיים שהמעבר הושלם בהצלחה,‏ הוכרז בעיתונים שצרפת כבשה את העיר ברמן.‏ האחים הבינו שהמעבר היה עדות לברכת יהוה ולהגנתו.‏

במקביל,‏ ג׳ורג׳ יאנג עבר ממקום למקום ברחבי ברזיל כדי להפיץ את הבשורה הטובה.‏ הוא גם הקים סניף חדש והחל לפרסם את המצפה בפורטוגזית.‏ תוך חודשים בודדים הוא חילק יותר מ־000,‏7 פריטי ספרות.‏ שרה פרגיסן התרגשה מאוד כשאח יאנג הגיע לבקר את משפחתה.‏ היא קראה הוצאות של המצפה עוד משנת 1899,‏ אבל לא התאפשר לה להיטבל כאות להקדשתה.‏ כמה חודשים לאחר מכן אחות פרגיסן וארבעת ילדיה יכלו סוף סוף לנקוט את הצעד החשוב הזה ולהיטבל.‏

בסוף השנה תיאר המצפה מ־15 בדצמבר 1923 איך השינויים באסיפות,‏ בשירות ובכינוסים השפיעו על תלמידי המקרא.‏ נאמר בו:‏ ”‏אפשר לראות בבירור שהכיתות.‏.‏.‏ במצב רוחני טוב.‏.‏.‏ הבה נמשיך לעטות את השריון שלנו ולשרת בשנה הקרובה את אלוהים בהתלהבות ובשמחה”‏.‏

השנה הבאה עמדה להיות ציון דרך חשוב עבור תלמידי המקרא.‏ האחים בבית־אל עבדו במשך חודשים בסְטֶטְן איילנד,‏ מרחק קצר מהמשרדים הראשיים בברוקלין.‏ המבנים החדשים שנבנו שם הושלמו בתחילת 1924 ותרמו לאחדות של האחים והאחיות ולהפצת הבשורה הטובה בדרך שלא נראתה קודם לכן.‏