נולדתי ב־1955,‏ הצעיר מבין שלושה בנים.‏ גדלתי באזור החוף הדרומי של פינלנד,‏ בעיר הנקראת כיום וַנטה.‏

אימי נטבלה כאחת מעדי־יהוה כמה שנים לפני שנולדתי,‏ אך אבי התנגד לאמת ולא הרשה לה ללמד אותי ואת אחיי או לקחת אותנו לאסיפות.‏ לכן היא נהגה לדבר איתנו על המקרא רק כשאבי לא היה בקרבת מקום.‏

עוד בילדותי בחרתי לצדד ביהוה.‏ לדוגמה,‏ בפינלנד נהוג לאכול חביתיות דם.‏ כשהייתי בן שבע,‏ סירבתי לאכול את המאכל הזה בבית־הספר.‏ המורה כל כך כעסה שהיא מחצה את לחיי בניסיון לפתוח את פי ולהכריח אותי לאכול חביתית דם.‏ אבל לשמחתי הצלחתי להרחיק את המזלג ולשמוט אותו מידה.‏

כשהייתי בן 12 נפטר אבי.‏ לאחר מכן התחלתי לנכוח באסיפות.‏ האחים בקהילה הרעיפו עליי תשומת לב ועודדו אותי להתקדם רוחנית.‏ עשיתי לי למנהג לקרוא את המקרא מדי יום וללמוד לעומק את הפרסומים של הארגון.‏ הרגלי הלימוד האלה עזרו לי להתחזק רוחנית ולהיות כשיר להיטבל בגיל 14,‏ ב־8 באוגוסט 1969.‏

 התחלתי לשרת כחלוץ רגיל מייד לאחר סיום לימודיי.‏ כעבור כמה שבועות עברתי לקהילה בפיאלבסי,‏ סמוך למרכז פינלנד,‏ שהיה בה צורך רב במבשרים.‏

שם הכרתי את סירקה,‏ שלימים הפכה לאשתי האהובה.‏ צניעותה ועומק רוחניותה כבשו את ליבי.‏ היא לא חיפשה מעמד בולט או חיי מותרות.‏ שנינו רצינו להתמסר לחלוטין לשירות יהוה,‏ בכל תחום שהוא רואה לנכון.‏ התחתנו ב־23 במרץ 1974.‏ במקום לנסוע לירח דבש,‏ עברנו לקרטולה,‏ עיירה קטנה שהיה בה צורך גדול אף יותר במבשרים.‏

כבר מתחילת נישואינו יהוה הראה לנו שכל עוד נציב את מלכותו במקום הראשון,‏ הוא ידאג לכל צרכינו (‏מתי ו׳:‏33‏)‏.‏ לדוגמה,‏ כששירתנו בקרטולה לא הייתה לנו מכונית.‏ בהתחלה התניידנו רק בעזרת אופניים.‏ אבל שטח הקהילה שלנו היה מאוד נרחב,‏ ובחודשי החורף הטמפרטורות צנחו מתחת לאפס.‏ אז הבנו שאנחנו זקוקים למכונית,‏ אך לא יכולנו להרשות זאת לעצמנו.‏

יום אחד אחי הגדול ביקר אותנו בהפתעה.‏ הוא הציע לנו את הרכב שלו ואמר שנצטרך רק לכסות את הוצאות הדלק,‏ כי הביטוח כבר שולם.‏

יהוה עמד בהבטחתו לדאוג לכל צרכינו,‏ וכל מה שנדרש מצידנו היה להמשיך להתמקד בענייני המלכות.‏

בשנת 1978,‏ בזמן שלמדנו בבית־הספר לשירות החלוצי,‏ אחד מהמורים שלנו,‏ ריימו קוואקנן,‏ a עודד אותנו להגיש בקשה לבית־ספר גלעד.‏ בעקבות זאת,‏ התחלנו ללמוד אנגלית במטרה להיות כשירים לנכוח בבית־הספר הזה.‏ אבל בשנת 1980,‏ לפני שהספקנו להגיש את הבקשה,‏ הוזמנו לשרת בסניף פינלנד.‏ באותה תקופה חברי בית־אל לא יכלו להגיש בקשה לבית־ספר גלעד.‏ אבל רצינו לשרת היכן שירצה יהוה ולא היכן שאנחנו מעדיפים,‏ ולכן הסכמנו לבוא לבית־אל.‏ עם זאת,‏ המשכנו ללמוד אנגלית  למקרה שביום מן הימים יתאפשר לנו להגיש בקשה לבית־הספר.‏

לאחר מספר שנים,‏ הגוף המנהל פתח בפני חברי בית־אל את האפשרות ללמוד בבית־ספר גלעד.‏ מילאנו מייד את הבקשה,‏ אך לא מפני שלא נהנינו לשרת בבית־אל.‏ להיפך,‏ אהבנו את בית־אל,‏ אבל רצינו להראות שאנחנו זמינים לשרת היכן שיש צורך.‏ הוזמנו ללמוד בכיתה ה־79 של בית־ספר גלעד.‏ בספטמבר 1985 סיימנו את לימודינו ונשלחנו לקולומביה.‏

בקולומביה נשלחנו קודם כול לשרת במשרד הסניף.‏ אבל לאחר שנה,‏ למרות שניסיתי לעשות את מיטבי,‏ הרגשתי שאני זקוק לשינוי.‏ בפעם הראשונה והאחרונה בחיי ביקשתי מיוזמתי שינוי במשימה.‏ לאחר מכן התמנינו לשליחי שטח בעיר נייבה במחוז וילה.‏

תמיד נהניתי לבשר בשטח.‏ כשהייתי חלוץ רווק בפינלנד נהגתי לבשר משעות הבוקר המוקדמות עד שעות הערב המאוחרות,‏ ובתור זוג טרי סירקה ואני היינו יוצאים לימי שירות ארוכים.‏ כשבישרנו בשטחים מרוחקים,‏ לפעמים היינו ישנים ברכב.‏ זה היה חוסך עבורנו את הנסיעות ומאפשר לנו להתחיל מוקדם את השירות למוחרת בבוקר.‏

בתור שליחי שטח שוב ניצתה בנו ההתלהבות לשירות.‏ הקהילה גדלה והאחים והאחיות המקומיים היו שופעי אהבה,‏ הערכה וכבוד.‏

בסביבת העיר נייבה שכנו מספר עיירות שלא היו בהן עדי־יהוה.‏ המצב הזה טרד את מנוחתי,‏ וכל הזמן תהיתי איך הבשורה הטובה תגיע למקומות האלה.‏ אבל בגלל מלחמת הגרילה אותם אזורים לא היו בטוחים לזרים.‏ לכן קיוויתי שמישהו שגדל באחת העיירות האלה ועבר להתגורר בנייבה יהפוך לעד־יהוה.‏ התפללתי שנמצא אדם כזה,‏ שהוא ייטבל,‏ יהפוך למשיחי בוגר ואחרי כן יחזור לבשר בעיר הולדתו.‏ הייתי צריך לדעת שליהוה יש פתרון טוב בהרבה משלי.‏

זמן קצר לאחר מכן,‏ התחלתי להעביר שיעורי מקרא לבחור צעיר בשם פרננדו גונזלס.‏ הוא גר באלחסירס,‏ אחת מהעיירות שבהן לא היו עדי־יהוה.‏ פרננדו היה נוסע יותר מ־50 קילומטר למקום עבודתו בנייבה.‏ הוא הקפיד להתכונן היטב לכל שיעור,‏ ומייד החל לנכוח בכל האסיפות.‏ כבר מהשבוע הראשון ללימודיו פרננדו היה עורך מפגשים עם אנשים בעיירה שלו כדי לשתף אותם במה שלמד בשיעורי המקרא.‏

פרננדו נטבל בינואר 1990,‏ חצי שנה אחרי שהחל ללמוד.‏ לאחר מכן הוא החליט לשרת כחלוץ רגיל,‏ ומכיוון שעכשיו היה עד־יהוה מקומי באלחסירס,‏ משרד הסניף הסיק שבטוח מספיק לשלוח לשם חלוצים  מיוחדים.‏ בפברואר 1992 הוקמה הקהילה הראשונה באלחסירס.‏

פרננדו לא הסתפק בלחלוק את הבשורה רק עם תושבי העיירה שלו.‏ לאחר שהתחתן,‏ הוא ואשתו אולגה עברו לסאן וינסטה דל קגואן,‏ עיירה נוספת שלא היו בה עדי־יהוה.‏ בזכות מאמציהם נוסדה שם קהילה.‏ בשנת 2002 התמנה פרננדו למשגיח נפה,‏ והוא ממשיך בפעילות הזו עד היום.‏

המקרה הזה לימד אותי כמה חשוב להתפלל על נושאים ספציפיים הנוגעים לשירותנו.‏ יהוה מסוגל לעשות את מה שנבצר מיכולתנו.‏ אחרי הכול,‏ הוא אדון הקציר ולא אנחנו (‏מתי ט׳:‏38‏)‏.‏

בשנת 1990 התמניתי למשגיח נודד.‏ הנפה הראשונה שאשתי ואני ביקרנו הייתה בעיר הבירה,‏ בוגוטה.‏ אך התעורר בנו חשש מפני שבתור אנשים פשוטים וחסרי כישורים מיוחדים,‏ לא היינו רגילים לחיות במטרופולין סואנת.‏ אבל יהוה קיים את ההבטחה בפיליפים ב׳:‏13‏:‏ ”‏הרי אלוהים,‏ על־פי הרצוי בעיניו,‏ הוא זה שמפיח בכם מרץ ונותן לכם הן את הרצון והן את הכוח לפעול”‏.‏

לאחר מכן,‏ נשלחנו לבקר קהילות באזור מֵדיין,‏ העיר שהוזכרה בפתיח.‏ התושבים כל כך התרגלו לאלימות ברחובות שהיא הפכה בעיניהם לדבר שבשגרה.‏ לדוגמה,‏ פעם אחת כשניהלתי שיעור מקרא,‏ פרץ קרב יריות מחוץ לבית.‏ כששמעתי את הירי,‏ כבר עמדתי להשתטח על הרצפה,‏ אבל התלמיד שלי המשיך לקרוא את הסעיף מבלי להניד עפעף.‏ לאחר שסיים לקרוא,‏ הוא ביקש לצאת לרגע.‏ כעבור כמה דקות הוא חזר הביתה עם שני ילדים קטנים ואמר באגביות:‏ ”‏אני מתנצל.‏ פשוט הייתי צריך להכניס את הילדים הביתה”‏.‏

קרו לנו עוד כמה מקרים כאלה.‏ פעם אחת כשבישרנו מבית לבית,‏ סירקה רצה אליי בפנים חיוורות ואמרה שמישהו ירה לעברה.‏ נתקפתי בהלה,‏ אבל לאחר מכן התברר לנו שהיורה לא כיוון אליה,‏ אלא אל גבר שעבר לידה.‏

עם הזמן למדנו לחיות עם האלימות ברחובות.‏ האחים המקומיים התמודדו עם מצבים דומים ואף גרועים מאלה.‏ דוגמתם עודדה אותנו מאוד.‏ הרי אם יהוה עזר להם,‏ ידענו שהוא יעזור גם לנו.‏ תמיד נשמענו לעצות של זקני הקהילה המקומיים,‏ נקטנו את אמצעי הזהירות הנחוצים והשארנו את כל היתר בידיו של יהוה.‏

כמו כן,‏ חלק מהמצבים שנקלענו אליהם לא היו מסוכנים כמו שתיארנו לעצמו.‏ יום אחד כשביקרתי אדם מעוניין,‏ שמעתי מחוץ לבית צעקות וקללות.‏ שיערתי שפרץ ריב חריף בין שתי שכנות ולא רציתי להיות עד לכך.‏ אבל האדם המעוניין הזמין אותי לצאת למרפסת,‏ ואז התברר לי שאותו ”‏ויכוח”‏ היה בעצם שני תוכים שחיקו את השכנות.‏

ב־1997 קיבלתי את הזכות לשמש כמורה בבית־הספר להכשרת משרתים.‏ b תמיד אהבתי ללמוד בבתי־ספר תיאוקרטיים,‏ אבל מעולם לא דמיינתי שאזכה להיות מורה באחד מבתי־הספר האלו.‏

בשלב מאוחר יותר שירתי כמשגיח מחוז.‏ אבל לאחר שהסידור הזה בוטל,‏ חזרתי לשירות הנפתי.‏ אני משרת כמשגיח נודד וכמורה כבר למעלה מ־30 שנה.‏ במסגרת התפקידים האלה זכיתי לאינספור ברכות,‏ אך לא תמיד הכול התנהל על מי מנוחות.‏

יש לי אישיות חזקה.‏ מצד אחד,‏ זה עזר לי להתמודד עם מצבים מאוד קשים.‏ אבל מצד שני,‏ כשניסיתי לתקן בעיות שהתעוררו בקהילות,‏ לפעמים נהגתי באחים ביד קשה מדי.‏ לדוגמה,‏ היו מקרים שנתתי עצות תקיפות לגבי אהבה וסבירות,‏ אך למרבה האירוניה,‏ באותו הרגע לי היו חסרות התכונות האלה (‏רומ׳ ז׳:‏21–23‏)‏.‏

כישלונותיי לא פעם שברו את רוחי ומילאו אותי ייאוש (‏רומ׳ ז׳:‏24‏)‏.‏ בשלב מסוים התפללתי ליהוה ואמרתי לו שעדיף שאפסיק את שירותי כשליח ואחזור לפינלנד.‏ באותו ערב הלכתי לאסיפה,‏ ומה ששמעתי שם שכנע אותי שעליי להישאר במשימה שלי ולהמשיך לעבוד על הצדדים החלשים שלי.‏ עד היום אני מתרגש כשאני נזכר בתשובה הברורה והמיידית של יהוה לתפילתי.‏ אני מלא הערכה על כך שהוא היה סבלן איתי והמשיך לעזור לי להתגבר על חולשותיי.‏

סירקה ואני מודים מעומק ליבנו ליהוה שנתן לנו את הזכות לנצל את רוב חיינו בשירות המורחב.‏ אני גם אסיר תודה על כך שזכיתי לאישה אוהבת המשרתת איתי בנאמנות את יהוה במשך כל השנים האלה.‏

בקרוב אהיה בן 70 ואצטרך לפרוש מתפקידי בתור מורה חוץ ומשגיח נודד,‏ אבל זה לא מרפה את ידיי.‏ אני בטוח שמה שמסב כבוד ליהוה הוא העובדה שאנחנו משרתים אותו בצניעות ומהללים אותו בלב שופע אהבה והערכה (‏מיכה ו׳:‏8;‏ מר׳ י״ב:‏32–34‏)‏.‏ איננו צריכים להיות באור הזרקורים כדי להביא כבוד ליהוה.‏

כשאני נזכר בכל התפקידים שמילאתי בארגון יהוה,‏ אני מבין שלא קיבלתי אותם מפני שאני ראוי להם יותר מאחרים או בזכות כישורים מיוחדים שיש לי.‏ ההיפך הוא הנכון!‏ למרות כל חולשותיי יהוה אפשר לי ברוב חסדו למלא את התפקידים האלה.‏ אני בטוח שלא הייתי מסוגל לעשות זאת בלעדיו.‏ לאורך כל חיי ראיתי כיצד חולשותיי האדירו את כוחו של יהוה (‏קור״ב י״ב:‏9‏)‏.‏