מה אומר המקרא על שריפת גופות?
תשובת המקרא
אין במקרא הנחיות ספציפיות בנושא שריפת גופות, ולא קיים צו מקראי הקובע אם לקבור את הגופה או לשרוף אותה.
במקרא מסופר על משרתי אלוהים נאמנים שקברו את מתיהם. לדוגמה, אברהם עמל רבות כדי לרכוש חלקת קבר עבור אשתו, שרה (בראשית כ״ג:2–20; מ״ט:29–32).
במקרא גם מוזכרים משרתי אלוהים נאמנים ששרפו את גופת הנפטר. למשל, לאחר שנהרגו שאול מלך ישראל ושלושה מבניו בקרב, בתחילה נשארו גופותיהם בשטח האויב, ושם התייחסו אליהן בצורה מבזה. בשמעם על כך השיבו לוחמים נאמנים מקרב בני ישראל את גופותיהם של שאול ובניו, שרפו אותן וקברו את העצמות (שמואל א׳. ל״א:8–13). מן המקרא עולה שהייתה זו דרך הולמת לטפל בגופות הגברים (שמואל ב׳. ב׳:4–6).
תפיסות מוטעות רווחות לגבי שריפת גופות
תפיסה מוטעית: שריפת הגופה מחללת את כבוד המת.
עובדה: המקרא אומר שהאדם שב במותו לעפר; זה מה שקורה באופן טבעי לגופה כשהיא נרקבת (בראשית ג׳:19). שריפת הגופה רק מאיצה את התהליך של הפיכת הגוף לאפר, או עפר.
תפיסה מוטעית: בימי המקרא היו שורפים רק את גופותיהם של אנשים שלא היו רצויים בעיני אלוהים.
עובדה: גופותיהם של כמה אנשים לא־נאמנים, כגון עכן ומשפחתו, נשרפו (יהושע ז׳:25). אבל מקרה זה היה יוצא מן הכלל ולא הכלל (דברים כ״א:22, 23). כפי שהוזכר קודם לכן, אפילו גופותיהם של משרתי אלוהים נאמנים נשרפו לאחר מותם, למשל גופתו של יהונתן בן שאול.
תפיסה מוטעית: שריפת הגופה מונעת מאלוהים להקים את האדם לתחייה.
עובדה: באשר לתחיית המתים, אין זה משנה לאלוהים אם גופת האדם נקברה, נשרפה, טבעה בים או נטרפה על־ידי חיות פרא (ההתגלות כ׳:13). אין כל קושי עבור האל הכול יכול לברוא גוף חדש לאדם (קורינתים א׳. ט״ו:35, 38).