24 בפברואר 2022.‏ קולות רמים העירו אותי בבוקר.‏ בחוץ ירד גשם,‏ לכן לרגע חשבתי שהכה ברק.‏ אך למעשה מה ששמעתי היה רעש הפְּצצות שנופלות על העיר.‏

מיד הבנתי שעליי לעזוב את הבית שלנו שנמצא במרכז מריופול.‏ למוחרת,‏ הלכתי לסבתי,‏ אירינה,‏ שמתגוררת בקצה העיר.‏ מאוחר יותר,‏ גם אימי,‏ קטרינה,‏ ובן דודי הצטרפו אלינו.‏ ארבעתנו ישנו במרתף הבית,‏ ולזמן מה הרגשנו שם בטוחים.‏

באחת הפעמים,‏ בזמן שהתחבאנו במרתף,‏ נפל טיל בגינת הירק.‏ רעש ההתפוצצות היה מחריש אוזניים.‏ התפללתי בחוזקה ליהוה.‏ לאחר שבוע,‏ הבנו שאנחנו כבר לא בטוחים בבית הזה,‏ והחלטנו לחזור למרכז העיר ולמצוא שם דרך לברוח למקום אחר.‏ התחננתי ליהוה שישמור עלינו ויעזור לנו להימלט.‏

בוקר ה־4 במרס.‏ מריופול הייתה תחת מצור ולא יצאו ממנה רכבות.‏ תפסנו מחסה בתיאטרון העיר,‏ והצטופפנו שם יחד עם מאות אחרים במשך עשרה ימים.‏ המצב היה איום — נאלצנו לישון על הרצפה,‏ לא היו תנאי היגיינה מינימליים,‏ היינו צריכים לעמוד שעות בתור והיה מאוד קשה להשיג אוכל ומים חמים.‏

יום אחד,‏ נפל טיל לא רחוק מהתיאטרון.‏ ההדף היה חזק בצורה בלתי רגילה.‏ החלונות נשברו,‏ והקור המקפיא חדר פנימה.‏

בכל התקופה הקשה הזו היה משהו שעזר לי.‏ זה היה הסיפור של איוב.‏ בכל פעם שראיתי את הבהלה שאחזה באנשים סביבי,‏ קראתי עליו במקרא וזה הרגיע אותי.‏ הרגשתי שאני יושבת באולם התיאטרון לצד איוב ואומרת לו:‏ ”‏אני ממש מבינה אותך עכשיו!‏”‏ איוב איבד את כל מה שהיה לו:‏ משפחה,‏ בריאות ונכסים.‏ לעומתו,‏ אני איבדתי רק דברים חומריים.‏ המשפחה שלי ממש פה לידי,‏ וכולנו בריאים ושלמים.‏ אם כך,‏ המצב שלי לא כזה גרוע.‏ ההבנה הזו גרמה לי להרגיש הרבה יותר טוב.‏

14 במרס.‏ נודע לנו שקבוצת אנשים הצליחה לצאת מהעיר.‏ לכן גם אנחנו החלטנו לנסות.‏ הצטרפו אלינו עוד כמה ששהו איתנו בתיאטרון,‏ ויחד הצלחנו למצוא הסעה.‏

שיירה של 20 רכבים עזבה את העיר.‏ ארבעה עשר מאיתנו נדחסנו בתא מטען של רכב מסחרי.‏ פצצות נפלו מכל עבר.‏ התפללתי ללא הרף.‏ ברגע שיצאנו ממריופול,‏ הנהג עצר,‏ יצא מהרכב ופרץ בבכי.‏ הדרך הייתה זרועה מוקשים,‏ אך הוא הצליח לעבור אותה מבלי לעלות על אף אחד מהם!‏ מאוחר יותר גילינו שיומיים לאחר שעזבנו,‏ התיאטרון הופצץ ולפחות 300 איש נהרגו.‏

לאחר 13 שעות נסיעה הגענו לזפוריז׳יה,‏ ולמוחרת עלינו על רכבת ללבוב.‏ היינו 16 איש בתא שמיועד לארבעה.‏ החום היה לוהט,‏ ובמשך רוב הנסיעה נאלצתי לעמוד במעבר,‏ כי זו הייתה הדרך היחידה לשאוף מעט אוויר צח.‏

16 במרס.‏ הגענו ללבוב.‏ אחינו ואחיותינו היקרים קיבלו אותנו בחום ושיכנו אותנו באולם המלכות.‏ נשארנו שם ארבעה ימים.‏ היחס שקיבלנו מאחינו לאמונה נגע לליבי עד דמעות.‏ יהוה פשוט העניק לנו מתנה.‏

19 במרס.‏ חצינו את הגבול לפולין השכנה.‏ גם שם אחינו ואחיותינו קיבלו אותנו בזרועות פתוחות.‏ הם נתנו לנו כל מה שהיינו צריכים ועטפו אותנו באהבה.‏

אני רק בת 19,‏ אבל אחרי כל מה שעברתי אני מבינה עד כמה חשוב לבנות אמונה חזקה כשהכול בסדר והעניינים רגועים.‏ האמונה עוזרת לך לשרוד.‏ אם לא הייתי לומדת באופן אישי וקבוע לפני המלחמה,‏ אין ספק שהיה לי הרבה יותר קשה להתמודד עם המצב.‏

יהוה הוא אב אוהב.‏ הרגשתי שהוא אוחז ביד ימיני ומוביל אותי לאורך כל הדרך.‏ לנצח אודה ליהוה על כל מה שהוא עשה למעני (‏ישעיהו מ״א:‏10‏)‏.‏