כפי שדווח בעבר באתר jw.org ובעיתון ניו יורק טיימס‏,‏ מוזיאון בונדסוור להיסטוריה צבאית בעיר דרזדן,‏ גרמניה,‏ מסרב למסור את האוסף הארכיוני של אנמארי קוסרו לעדי־יהוה — וזאת בניגוד גמור לכתוב בצוואתה.‏ אולם התגלו ראיות חדשות התומכות בזכותם של עדי־יהוה להחזיק באוסף.‏ בעקבות זאת עדי־יהוה הגישו תביעה חדשה נגד המוזיאון.‏

במשך למעלה משבע שנים ניסו עדי־יהוה להגיע להסכם ידידותי עם המוזיאון ולרכוש את הארכיון,‏ אך ללא הועיל.‏ על כן ארגוננו עתר לבית המשפט.‏ לאכזבתנו,‏ התביעה נדחתה בשנת 2021 כי לדידו של בית המשפט,‏ המוזיאון רכש את הארכיון בתום לב.‏

אנמארי החלה לאסוף את חומרי הארכיון בגיל 26,‏ והיא כללה בו מסמכים ותיעודים שונים הקשורים לעדי־יהוה בשואה.‏ היא שמרה עליו מכל משמר,‏ לעיתים תוך סיכון חייה,‏ במשך למעלה מ־65 שנה,‏ עד למותה ב־2005.‏ אוצר היסטורי זה,‏ שהיא שימרה למען הדורות הבאים ובייחוד למען אחיה לאמונה,‏ זכה להכרה בינלאומית.‏

משאלת ליבה הייתה שכמה שיותר אנשים — הן עדי־יהוה והן אחרים — יכירו את סיפור נאמנותם של בני משפחתה לאלוהים וילמדו מדוגמתם.‏ לשם כך היא ציינה בצוואתה שהקהילה הדתית של עדי־יהוה הינה היורש החוקי היחיד של הארכיון.‏ אך למרבה הצער,‏ בקשתה לא כובדה.‏

אנמארי,‏ יחד עם ארבעה מאחיה ואחיותיה,‏ הופיעה בסרט התיעודי הבריטי המשולש הסגול (‏Purple Triangles)‏ משנת 1991.‏ הסרט התמקד בסיפורה של משפחת קוסרו ותיאר כיצד הנאצים רדפו את עדי־יהוה בגין סירובם להתכחש לדתם ולהישבע אמונים להיטלר.‏ אנמארי נראית בסרט התיעודי עם המסמכים והצילומים היקרים שאספה לארכיון.‏

בריאיון שנערך עם אנמארי זמן קצר לפני מותה היא סיפרה שפעם אחת,‏ כשהגיעו אנשי גסטאפו לדירתה ועצרו אותה,‏ היא כמעט איבדה חומרים חשובים מהאוסף שלה.‏ היא הסבירה:‏ ”‏בכניסה לבית עמד תיק,‏ ומתחתיו היו מכתבים ומסמכים אחרים”‏.‏ רגע לפני שהם נכנסו,‏ היא מילאה את התיק בתפוחים,‏ בתקווה שאנשי הגסטאפו לא יטרחו לבדוק מה יש מתחתיו.‏ היא אמרה לעצמה שאם התוכנית תיכשל,‏ ’‏לפחות יהיה לי מה לאכול בכלא’‏.‏ אך למרבה השמחה,‏ התוכנית הצליחה.‏

זמן קצר לאחר מותה של אנמארי,‏ נעלם הארכיון מביתה.‏ מאוחר יותר התגלה שאחד מאחיה,‏ שחדל להיות עד־יהוה,‏ מכר את האוסף למוזיאון.‏ אנמארי מעולם לא הסמיכה את אחיה לעשות דבר כזה.‏ האח כבר אינו בין החיים.‏

בני משפחת קוסרו שנותרו בחיים ושהיו מודעים היטב לרצונה של אנמארי הזדעזעו כשבית המשפט פסק שהארכיון יישאר בחזקת המוזיאון.‏ בעקבות זאת,‏ קרובי משפחה,‏ חברים ועדי־יהוה אחרים שנרדפו בידי הנאצים שלחו מאות מכתבים למוזיאון בונדסוור ולמשרד הביטחון,‏ המפעיל את המוזיאון.‏ הם הפצירו בהם להשיב את הארכיון לעדי־יהוה,‏ כבקשתה של אנמארי.‏

בין המסמכים בארכיון נמצא מכתב פרידה מרגש מ־26 באפריל 1940 שכתב וילהלם,‏ אחיה של אנמארי,‏ ובו הוא מביע את מילותיו האחרונות.‏ כאחד מעדי־יהוה,‏ הוא סירב לשרת בצבא מטעמי מצפון,‏ ולכן נידון למוות בידי הנאצים.‏

וילהלם כתב:‏ ”‏הוריי,‏ אחיי ואחיותיי היקרים,‏ אתם יודעים עד כמה אתם חשובים לי.‏ בכל פעם שאני מביט בתמונה המשפחתית שלנו,‏ אני נזכר כמה אני אוהב אתכם ואיזו הרמוניה שררה תמיד בביתנו.‏ יהיה אשר יהיה,‏ אהבתנו לאלוהים צריכה תמיד לעמוד מעל לכול,‏ כפי שציווה עלינו ישוע המשיח מנהיגנו.‏ אם נשמור לו אמונים,‏ הוא יגמול לנו”‏.‏ וילהלם נורה למוות בבוקרו של 27 באפריל,‏ והוא בן 25 במותו.‏

להוריה של אנמארי,‏ פרנץ והילדה קוסרו,‏ נולדו 11 ילדים.‏ גם פרנץ והבנים הגדולים נכלאו בשל סירובם להשתתף במלחמה.‏ הילדים הצעירים יותר,‏ אשר סירבו להצדיע במועל יד,‏ הופרדו מהוריהם ונשלחו לבתי־ספר לחינוך מחדש ואחרי כן למשפחות אומנות.‏

כשוולפגנג,‏ אחד האחים הצעירים במשפחה,‏ עמד למשפט,‏ הוא אמר באומץ לבית הדין הצבאי:‏ ”‏חונכתי כאחד מעדי־יהוה על בסיס דבר־אלוהים,‏ המקרא.‏ המצווה הנעלה והקדושה ביותר שנתן אלוהים לאדם היא:‏ ’‏ואהבת את אלוהיך יותר מכול ואהבת לרעך כמוך’‏.‏ מצווה אחרת היא:‏ ’‏לא תרצח’‏.‏ האם בוראנו דאג שכל זה ייכתב בשביל העצים?‏”‏

ב־28 במרס 1942 וולפגנג הוצא להורג בגיליוטינה,‏ והוא רק בן 20.‏

אנמארי ומשפחתה היו מוכנים לשלם מחיר כבד בעד אמונתם ובשל סירובם הנחוש לתמוך במלחמה.‏ חלקם אף נהרגו משום שלא היו מוכנים להרוג.‏ בסך הכול,‏ כל בני המשפחה יחד שהו 47 שנים מאחורי סורג ובריח.‏

הארכיון ממחיש את האמונה היוצאת מגדר הרגיל של משפחת קוסרו.‏ חומרי הארכיון מתארים בצורה חיה איך אמונה יכולה להעניק לנו את הכוח הדרוש להישאר נאמנים בזמן רדיפות קשות,‏ ואפילו תחת איומים על חיינו.‏ זהו הנושא המרכזי של הארכיון,‏ ורק במוזיאונים של עדי־יהוה הוא יכול לזכות להכרה שהוא כה ראוי לה.‏

באוקטובר 2022 נפטר פול גרהרד,‏ אחרון הבנים למשפחת קוסרו.‏ הוא קיווה לראות את היום שבו המוזיאון יכבד את רצונה של אחותו.‏ פול גרהרד ניסה עד יום מותו לתקן את העוול הזה.‏ הוא נהג לומר:‏ ”‏אחיי הוצאו להורג משום שסירבו להתגייס לצבא.‏ לדעתי,‏ אין זה מן הצדק שדווקא מוזיאון צבאי יחזיק בנכס היקר הזה”‏.‏

עדי־יהוה שותפים לדעתו.‏ זהו עוול מוסרי משווע מצד מוזיאון בונדסוור להתעלם מבקשותיה החד־משמעיות של אנמארי.‏ זכויותיה של משפחת קוסרו נרמסו בעבר תחת המשטר הנציונל־סוציאליסטי,‏ והן נרמסות גם כיום בגרמניה המודרנית.‏

למרבה הצער,‏ גם לארכיון עצמו,‏ המונה מעל אלף פריטים,‏ נעשה עוול.‏ האוסף כולו,‏ מלבד 6 פריטים,‏ מונח במחסני המוזיאון כאבן שאין לה הופכין,‏ ואיש אינו יכול ליהנות ממנו.‏

אנו תפילה שהפעם בית המשפט יסכים להשיב את הארכיון לעדי־יהוה,‏ אשר להם הן הזכות החוקית והן הזכות המוסרית להחזיק בו (‏לוקס י״ח:‏7‏)‏.‏