ב־17 במרס 2020 בית המשפט לערעורים של אנגליה וויילס דחה בקשת ערעור על פסיקת בית המשפט העליון (‏בערכאה ראשונה)‏ שתמכה בזכותנו לפעול לפי הנחיות המקרא בנושא הנידוי.‏

בפסיקה מקיפה קבע בית המשפט העליון כי לא היה זה בניגוד לחוק או בגדר השמצה להודיע בקהילה שאדם חדל להיות עד־יהוה.‏ שופט הערכאה הראשונה,‏ ריצ׳ארד ספירמן,‏ ציין בפסיקתו:‏ ”‏הגיוני שלארגון דתי שמונחה לפי עקרונות המקרא ושואף ליישם אותם תהיה הסמכות להרחיק אדם חוטא מקרבו במקרים המתאימים.‏ זה בין היתר לא רק הגיוני,‏ אלא גם הכרחי,‏ מכיוון שאדם שאינו יכול או אינו מוכן לפעול לפי העקרונות המקראיים אינו מתאים בפועל להשתייך לארגון כזה,‏ ואם הוא לא יורחק,‏ הוא אף עלול להוות השפעה בלתי רצויה על המאמינים”‏.‏

התובע הגיש לבית המשפט לערעורים בקשת ערעור על פסיקת הערכאה הראשונה.‏ בית המשפט לערעורים דחה את הבקשה ותיאר אותה כ”‏חסרת כל בסיס”‏.‏ הוא ציין שהחלטת הערכאה הראשונה הייתה ”‏צודקת לחלוטין”‏ וכי ”‏חיוני שלארגון דתי תהיה הסמכות להרחיק חברים מקרבו”‏.‏

בהתייחסו להחלטה הזו,‏ ציין שיין בריידי,‏ עורך דין המייצג את עדי־יהוה:‏ ”‏החלטה זו עולה בקנה אחד עם שורה ארוכה של פסיקות של בתי משפט באנגליה,‏ של בית הדין האירופי לזכויות האדם ושל בתי משפט לערעורים בקנדה,‏ באירופה היבשתית ובארצות הברית.‏ כל הפסיקות האלה תומכות בזכותם של עדי־יהוה להחליט החלטות בנושא ההשתייכות לדתם”‏.‏

אנו שמחים שבית המשפט תמך בזכותנו להגן מבחינה רוחנית ומוסרית על קהילותינו,‏ בהתאם לעקרונות המקרא (‏קורינתים א׳.‏ ה׳:‏11;‏ יוחנן ב׳.‏ 9–11‏)‏.‏