רצח העם שהתחולל ברואנדה בשנת 1994 נגד בני הטוטסי היה מבין מקרי רצח העם המהירים והנוראיים ביותר בהיסטוריה המודרנית.‏ על־פי הערכות האומות המאוחדות,‏ בין 000,‏800 ל־000,‏000,‏1 איש נרצחו בתוך כ־100 יום.‏ מרבית הקורבנות היו מבני הטוטסי,‏ אך נטבחו גם בני הוטו שסירבו לתמוך ברציחות.‏ בשל כך ריחפה סכנת מוות על כל אחד מ־500,‏2 עדי־יהוה ברואנדה.‏

בערך 400 מאחינו ואחיותינו ברואנדה,‏ מרביתם מבני הטוטסי,‏ איבדו את חייהם ברצח העם.‏ אך גם עדי־יהוה מבני ההוטו מתו מכיוון שלא היו מוכנים בשום פנים ואופן לפגוע באדם אחר או להפקיר את אחיהם ואחיותיהם לאמונה בידי הרוצחים.‏

אח שארל רוטאגנירה,‏ מבני שבט הטוטסי אשר שרד את רצח העם שהתחולל לפני 25 שנה,‏ עדיין זוכר בבירור את מאורעות אותו יום ראשון בבוקר.‏ הוא היה בטוח שהוא עומד למות,‏ אך חייו ניצלו תודות לאהבתם הלא־אנוכית של אחיו לאמונה.‏

כאשר 30 איש בערך כיתרו את ביתו,‏ הוא לא האמין למראה עיניו.‏ הוא מספר:‏ ”‏רובם היו שכנים שלי.‏ היינו מברכים זה את זה כל יום לשלום”‏.‏ אבל כאשר הסתער ההמון על ביתו באותו הבוקר,‏ הוא ראה שחל בהם שינוי.‏ ”‏העיניים שלהם היו אדומות ומלאות שנאה.‏ הם נראו כמו חיות המשחרות לטרף”‏.‏

הם תקפו את אח רוטאגנירה כשבידיהם מצ׳טות,‏ חניתות ואלות עם מסמרים רק מפני שהיה מבני הטוטסי.‏ אחרי כן הם גררו אותו החוצה לרחוב והשאירו אותו שם למות.‏ בעודו שוכב על הקרקע בהכרה חלקית ומדמם,‏ הגיעו פועלים עם אתי חפירה כדי לקבור אותו.‏ אחד מהם זיהה את אח רוטאגנירה וזכר שהוא משרת אלוהים שוחר שלום.‏ הוא שאל:‏ ”‏למה הם הרגו את העד־יהוה הזה?‏”‏ אף אחד לא השיב.‏ אז החל לרדת גשם זלעפות,‏ והם הלכו.‏

סמואל רוואמאקובה,‏ אח מבני ההוטו שגר בקרבת מקום,‏ שמע על מה שקרה לאח רוטאגנירה ושלח את בנו בגשם השוטף לסחוב אותו אליהם הביתה.‏ שני אחים נוספים מבני ההוטו הלכו באומץ לב ברחובות המסוכנים כדי להביא תרופות ותחבושות.‏ בהמשך חזרו הרוצחים לחפש את אח רוטאגנירה.‏ כאשר איתרו אותו בביתו של בן שבט ההוטו,‏ איים מנהיג החבורה:‏ ”‏אנחנו נפתור את הבעיה הזו מחר בבוקר”‏.‏

כל האחים מבני ההוטו ידעו שהם עלולים לאבד את חייהם אם יעזרו לבן שבט הטוטסי.‏ אח רוטאגנירה מסביר:‏ ”‏אם הוחלט להרוג מישהו וניסית להציל את חייו,‏ היו הורגים אותך יחד איתו”‏.‏

בתור בן לשבט ההוטו,‏ אח רוואמאקובה יכול היה לברוח ולעבור את מחסומי הדרכים,‏ אשר היו מאוישים יום ולילה בידי מיליציות חמושות.‏ אך הוא סירב לנטוש את אחיו הפצוע מבני הטוטסי ואמר לו:‏ ”‏אני לא אעזוב אותך.‏ איפה שאתה תמות,‏ אני אמות”‏.‏

מוקדם בבוקר שלמוחרת פרץ ברחובות קרב עם חיילי האופוזיציה,‏ והרוצחים ברחו מהמקום.‏

לאחר שהחלים אח רוטאגנירה מפצעיו,‏ הוא שב לביתו וראה שרבים בקהילתו מתאבלים על מותם הנורא של יקיריהם וסובלים מטראומה רגשית ופיזית,‏ בין היתר בשל עינויים או אונס.‏ ”‏החודשים הראשונים לאחר רצח העם היו קשים במיוחד”‏,‏ נזכר אח רוטאגנירה.‏ אך בעזרת אהבה והבנה,‏ האחים והאחיות מקרב בני ההוטו והטוטסי סייעו זה לזה להחלים.‏ ”‏הם עשו מאמצים עילאיים כדי שלא יהיו בקרבם צביעות,‏ הבדלים או מחלוקות”‏,‏ הוא מספר.‏

למרות מצוקתם הקשה חידשו עדי־יהוה ברחבי רואנדה את אסיפותיהם ואת פעילות הבישור שלהם.‏ הם מצאו רבים שנזקקו נואשות לנחמה רוחנית.‏ חלקם התייסרו בשל האובדן האיום שחוו,‏ ואילו אחרים סבלו מייסורי מצפון בשל המעשים המזוויעים שעשו.‏ רבים ברואנדה חשו נבגדים על־ידי שכניהם,‏ מנהיגיהם,‏ ובמיוחד על־ידי הכנסיות שלהם.‏ (‏ראה התיבה ”‏ חלקן של הכנסיות ברצח העם ברואנדה‏”‏.‏)‏

אך התנהגותם שוחרת השלום של משרתי יהוה התבלטה בקרב העם הרואנדי.‏ משפחה של עדי־יהוה החביאה מורה קתולית מבני הטוטסי עם ששת ילדיה,‏ אף שהם בקושי הכירו אותה.‏ היא אומרת:‏ ”‏אני רוחשת כבוד עמוק לעדי־יהוה.‏ .‏.‏.‏ רוב האנשים ראו שהם לא היו מעורבים ברצח העם”‏.‏

לאחר רצח העם המזוויע נהרו רואנדים רבים אל בתי התפילה של עדי־יהוה.‏ לכל מבשר היו בממוצע שלושה תלמידי מקרא.‏ במהלך שנת השירות 1996 גדל מספרם של עדי־יהוה ברואנדה בלמעלה מ־60 אחוז,‏ מכיוון שרבים השתוקקו לשמוע את בשורת המלכות המנחמת.‏

עבור רבים,‏ במיוחד עבור הניצולים,‏ יום השנה ה־25 לרצח העם הוא זמן להרהורים.‏ אח רוטאגנירה ועדי ראייה אחרים משוכנעים שהאהבה המשיחית עוצמתית פי כמה וכמה מהשנאה האתנית.‏ ”‏ישוע המשיח לימד את תלמידיו האמיתיים לאהוב זה את זה יותר מאשר את עצמם”‏,‏ אומר אח רוטאגנירה.‏ ”‏אני חי היום כי זה סוג האהבה שקיים בקרב משרתי יהוה”‏ (‏יוחנן ט״ו:‏13‏)‏.‏