מיד עם פרוץ המלחמה הגיעה אירינה מקוקחה,‏ אחות רווקה בת 46,‏ לתחנת הרכבת בחרקוב במטרה לעזוב את אוקראינה ולעבור למקום בטוח יותר.‏ בתחנת הרכבת העמוסה שררה מהומה גדולה,‏ ואנשים עלו על רכבות מבלי לדעת את יעדן.‏ אירינה עלתה על רכבת שחלונותיה כוסו בשחור,‏ וזאת כדי להפחית את הסיכוי ליפול להתקפה.‏ רק לאחר שהרכבת יצאה מהתחנה היא הבינה שהיעד הוא סלובקיה.‏

בסופו של דבר,‏ ב־3 במרס 2022,‏ הגיעה אירינה לפראג בירת צ׳כיה,‏ שם היא מתגוררת כעת.‏ היא עובדת בניקיון,‏ לומדת צ׳כית וחולקת דירה עם שתי אחיות אוקראיניות שנמלטו גם הן מהמלחמה.‏ היא חזרה לשירות המורחב שהיה מרכז חייה ב־20 השנים האחרונות.‏

‏”‏ראיתי במו עיניי איך יהוה משתמש במשרתיו כדי לדאוג לנו.‏ זה מאוד מאוד חיזק את האמונה שלי”‏,‏ היא אומרת.‏

כ־000,‏23 מאחינו ואחיותינו החליטו לבקש מקלט במדינות אחרות.‏ אומנם הם הגיעו למקומות בטוחים יותר,‏ אך עדיין עליהם למצוא עבודה ומגורים,‏ להשיג מעמד חוקי במקום החדש,‏ לרשום את ילדיהם לבתי־ספר וכמובן ללמוד את השפה המקומית.‏ שגרתם הרוחנית והתמיכה מצד האחים סביבם מהוות עוגן חשוב בתקופה המאתגרת הזו בחייהם.‏

אנטולי ואולנה פרסאק ובתם אלינה בת ה־17 התחילו חיים חדשים ברומניה.‏ הם עברו לשם ב־6 במרס 2022 לאחר שההפגזות הרסו את שכונת מגוריהם במחוז מיקולאייב,‏ אוקראינה.‏ הם קיבלו אשרת מחיה ברומניה בזכות אזרחותו המולדובית של אנטולי.‏ אולנה תיארה את חוויית ההגירה כ”‏עקירת עץ עם שורשיו ושתילתו במקום אחר”‏.‏

האחים ברומניה עזרו להם במציאת דירה.‏ בנוסף,‏ אנטולי ואולנה מצאו עבודה,‏ ואלינה הצליחה להשלים את לימודיה באוקראינה באמצעות למידה מרחוק באינטרנט.‏

האחים והאחיות המקומיים עוזרים להם גם מבחינה רגשית ורוחנית.‏ הם מקדישים להם זמן באופן קבוע ולא נותנים להם לחוש בודדים בסביבתם החדשה.‏ אנטולי דובר רומנית מילדותו,‏ ואילו אולנה ואלינה לומדות את השפה באמצעות האפליקציה JW Language ובעזרת שותפיהם לשירות בקהילתם החדשה.‏

‏”‏ראינו את יד יהוה כבר מההתחלה”‏,‏ אמר אנטולי.‏ ”‏אנחנו מרגישים את אהבתו ותמיכתו דרך ארגונו ודרך אחינו לאמונה”‏.‏

אלינה חבריליוק,‏ אחות בת 37 שהתאלמנה לפני המלחמה,‏ ובנה ולדיסלב בן ה־16 עזבו את ויניצה שבאוקראינה והגיעו לסובלאק שבפולין ב־27 בפברואר.‏ ”‏כשהגענו לא היה לי מושג איפה בני ואני נגור ואיך נתפרנס,‏ אבל הייתי בטוחה שיהוה ידאג לנו”‏,‏ אמרה.‏

היא מיהרה לחפש עבודה שלא תפריע לה לנכוח באסיפות,‏ ובסופו של דבר החלה לעבוד כמנקה בבית־ספר.‏ ”‏העבודה הזו מאפשרת לי להשתתף יותר בשירות וגם לפרנס את משפחה שלי בכבוד,‏ וזה מה שהכי חשוב לי”‏.‏

ולדיסלב,‏ שכרגע בבית־ספר תיכון,‏ ואימו לומדים פולנית ומשרתים כחלוצים עוזרים קבועים בקהילה דוברת פולנית.‏

אחינו ואחיותינו האוקראינים מתמודדים עם שינויים רבים וקשיים בלתי רגילים,‏ אך יהוה ממשיך לתת להם כוח שהוא מעבר לכוח אנושי רגיל.‏ הם אכן יכולים להזדהות עם המילים שבקורינתים ב׳.‏ ד׳:‏8‏:‏ ”‏נלחצים אנו בכל דרך,‏ אך איננו נדחקים עד כדי שיתוק;‏ אובדי עצות,‏ אך לא במבוי סתום”‏.‏