בשעה 00:‏5 לפנות בוקר העיר צלצול טלפון את אח פמי דורודולה,‏ יליד ניגריה,‏ ואת אשתו יאנה,‏ ילידת אוקראינה.‏ היה זה זקן קהילה שאמר לזוג הטרי:‏ ”‏אני לא רוצה להלחיץ אתכם,‏ אבל כדאי שתהיו מוכנים.‏ הצבא הרוסי מתקרב לקייב!‏”‏ יאנה מספרת:‏ ”‏בשלב הזה הרגשתי איך החרדה מתפשטת לי בכל הגוף”‏.‏

בני הזוג התלבשו,‏ הכינו את כוס הקפה האחרונה שישתו בביתם וקראו את הפסוק היומי,‏ שהיה ”‏כוחכם יהיה בשמירה על רוגע ובגילוי ביטחון”‏ (‏ישעיהו ל׳:‏15‏)‏.‏ פמי התפלל בעוז לעזרת יהוה,‏ ולאחר מכן הם לקחו את תיקי החירום שלהם,‏ עזבו הכול מאחור והחלו לעשות דרכם להולנד.‏

התרחיש הזה חוזר על עצמו אינספור פעמים מאז שרוסיה פלשה לאוקראינה ב־24 בפברואר 2022.‏ באוקראינה יש כ־000,‏130 עדי־יהוה.‏ נכון להיום,‏ למעלה מ־000,‏36 מהם החליטו להימלט מבתיהם לאזורים בטוחים יותר במדינה,‏ ויותר מ־000,‏16 עדי־יהוה ברחו למדינות אחרות והותירו מאחור את מקום מגוריהם,‏ עבודתם וקהילתם.‏ בשל המלחמה נאסר על גברים אוקראינים בני 18 עד 60 לצאת מהמדינה,‏ אלא אם כן הם מחזיקים באזרחות אחרת.‏

במנוסתם מעריהם שסועות המלחמה הפליטים עולים על רכבות ואוטובוסים ויוצאים למסע מפרך לאזורים בטוחים יותר כשברשותם רק כמה פריטים חיוניים.‏ לפעמים הם אפילו לא יודעים מה יהיה היעד הסופי שלהם.‏ הם גם לא יודעים אם אי פעם ישובו הביתה,‏ אך הם בטוחים שיהוה יחזק אותם.‏

‏”‏השארנו הכול מאחור,‏ חוץ מכמה פריטים נחוצים”‏,‏ אומרת יאנה.‏ ”‏המצב הזה הזכיר לנו שהדבר היחיד שחשוב באמת הוא הקשר שלנו עם יהוה”‏.‏

הפגזות מחרישות אוזניים ואזעקות נשמעו בקרבת ביתה של אחות ליליה אנטוניוק בקייב.‏ מכוניות שרופות והריסות מבנים וגשרים נראו מכל עבר.‏

ליליה ובתה בת ה־17 אולכסנדרה החליטו להימלט.‏ הן יצאו למסע שארך מספר ימים ברכבת עמוסת נוסעים לפולין.‏ לא היה ברשותן הרבה מזון,‏ והן נאלצו לעמוד שעות ארוכות.‏ אך ברגע שהגיעו לעיר פשמישל בפולין,‏ הן יכלו סוף כל סוף לנשום לרווחה.‏

‏”‏כשראינו את האחים עם שלטי ה־JW.ORG ידענו שעכשיו הכול יהיה בסדר”‏,‏ מספרת ליליה.‏ האחים לקחו את ליליה ובתה לאולם מלכות כדי להתחמם,‏ לאכול ולנוח,‏ ואחרי כן לבית פרטי שבו יוכלו להתאכסן.‏

מאוחר יותר ליליה ובתה עברו לגרמניה.‏ ”‏ממש יכולנו להרגיש את דאגתו של יהוה.‏ זה חיזק מאוד את אמונתנו”‏,‏ אומרת ליליה.‏ ”‏אני כל כך מודה ליהוה על האהבה שלו ועל האחים והאחיות שתמיד מוכנים לעזור לנו בזמנים קשים”‏.‏

אחות אנסטסיה קובליובה התגוררה בעיר זפוריז׳יה,‏ אוקראינה.‏ כשהצבא הפולש פתח במתקפה אווירית על עירה,‏ היא ראתה מדירתה את הבזקי האור מהמרגמות ושמעה את קולות הפיצוצים.‏ ההפגזות הבלתי פוסקות עוררו חרדה באחיין ובאחיינית שלה (‏בני שבע ושלוש)‏,‏ והמשפחה החליטה לעזוב.‏ ”‏מכיוון שלא יכולנו לקחת איתנו המון דברים לדרך,‏ לא היו לנו מספיק בגדים ופריטים אחרים”‏,‏ מספרת אנסטסיה.‏ ”‏אבל האחים דאגו להכול.‏ קיבלנו כל מה שהיינו צריכים,‏ ואפילו יותר”‏.‏ אנסטסיה,‏ גיסתה אניה ושני ילדיה נסעו לגרמניה דרך פולין.‏

אחות אנסטסיה שוקינה ואימה אולגה ליסנקו בת ה־58 הן שתי חלוצות שעברו לעיירה בראילוב שבמחוז ויניצה,‏ אוקראינה,‏ כדי לתמוך בקהילה המקומית.‏ בכל פעם שנשמעו האזעקות הן היו מסתגרות במרתף הקר שבביתן הקטן.‏ אנסטסיה ואולגה התלבטו אם לברוח מהמדינה או לא,‏ אך כשראו שהמצב רק הולך ומחמיר הן החליטו לעזוב.‏ השתיים לקחו איתן רק את הדברים הנחוצים ביותר ויצאו לדרך.‏ הן נסעו יומיים ברכבת ובקושי הצליחו לישון.‏ הנסיעה לא הייתה פשוטה,‏ בעיקר לאולגה שסובלת מבעיות בריאות.‏ לבסוף הן הגיעו לעיר ז׳שוב בפולין ב־00:‏2 בלילה.‏ שם קיבלה את פניהן משפחתן הרוחנית.‏ ”‏האחים חיכו לנו,‏ למרות השעה המאוחרת”‏,‏ מספרת אנסטסיה.‏ ”‏אנחנו אסירות תודה ליהוה ולאחינו ואחיותינו”‏.‏

בעיר סומי באוקראינה אח אנדריי צ׳יבה (‏אזרח פולין)‏ ואשתו אליזבת (‏אזרחית בריטניה)‏ הסתתרו במרתף של אחד האחים עם חמישה אחים נוספים.‏ הם שמעו מעליהם את מטוסי הקרב,‏ היריות וההפצצות.‏ כדי לאזור אומץ,‏ הם צפו בסרט ‏”‏יהוה,‏ .‏.‏.‏ בך בטחתי”‏,‏ המגולל את סיפורו של המלך חזקיהו לנוכח המתקפה האשורית על ירושלים.‏

‏”‏האחים שלחו לנו פסוקים ונקודות מחזקות מהמקרא.‏ הם גם עודדו אותנו לקרוא את מזמור כ״ז‏”‏,‏ אומר אנדריי,‏ הנמצא כעת בפולין עם אשתו.‏

אנחנו בטוחים שיהוה יברך את אחינו ואחיותינו שבחרו לא להתמקד בנכסים החומריים שהותירו מאחור,‏ אלא בעתיד המזהיר שמצפה להם — עולם שבו לא יהיו עוד מלחמות (‏פיליפים ג׳:‏8‏)‏.‏