עניין נטילת הידיים היה רק אחד מני תחומים רבים שבהם ניסו מתנגדיו של ישוע למצוא בו ובתלמידיו דבר אשמה.‏ בתורת משה היו מספר מצוות בנושא הטהרה,‏ ונכללו בה חוקים לגבי הפרשות גופניות,‏ צרעת ומגע עם גופת אדם או עם נבלה.‏ אדם יכול היה להיטהר על־ידי הקרבת קורבן,‏ רחיצה במים או התזת מים (‏וי׳ פרקים י״א–ט״ו;‏ במ׳ פרק י״ט‏)‏.‏

הרבנים הרחיבו על כל פרט בחוקים הללו.‏ מקור אחד מציין שבהקשר לכל אחד מגורמי הטומאה,‏ הרבנים ”דנו ודשו באילו נסיבות עלול אדם להיטמא,‏ כיצד הוא עלול לטמא את זולתו ובאיזו מידה,‏ אילו כלים עלולים להיטמא ואילו כלים חסינים בפני טומאה,‏ ולבסוף,‏ אילו אמצעים וטקסים נדרשים כדי להיטהר”.‏

מתנגדיו של ישוע שאלו אותו:‏ ”מדוע תלמידיך אינם מקיימים את מסורת הקדמונים ואוכלים את ארוחתם בידיים טמאות?‏” (‏מר׳ ז׳:‏5‏)‏ אויביו הדתיים לא שאלו לגבי נטילת ידיים מטעמי היגיינה.‏ הרבנים דרשו לקיים טקס של יציקת מים על הידיים לפני הארוחה.‏ המקור המצוטט לעיל מוסיף:‏ ”התעוררו פולמוסים גם בשאלות:‏ מאילו כלים יש לצקת מים?‏ באילו מים יש להשתמש?‏ מי צריך לצקת אותם,‏ ועד איפה צריך להרטיב את הידיים?‏”‏

השקפתו של ישוע על כל החוקים הללו שהגו בני אדם הייתה ברורה.‏ הוא אמר למנהיגי הדת היהודים בני המאה הראשונה:‏ ”צבועים,‏ היטב ניבא עליכם ישעיהו,‏ ככתוב:‏ ’‏העם הזה בשפתיו מכבד אותי,‏ אך לבו רחוק ממני.‏ לשווא עובדים הם אותי [את יהוה],‏ כי מלמדים הם מצווֹת אנוש’‏.‏ אתם עוזבים את מצוַות אלוהים ודבקים במסורת של בני אדם” (‏מר׳ ז׳:‏6–8‏)‏.‏