כשהייתי בן 12 הבנתי שיש ברשותי דבר יקר ערך שאני יכול לתת לאחרים.‏ במהלך כינוס שאל אותי אח אחד אם אני רוצה לבשר.‏ ”כן”,‏ אמרתי לו,‏ אף־על־פי שמעולם לא בישרתי קודם לכן.‏ יצאנו לשטח,‏ והוא נתן לי כמה ספרונים על מלכות אלוהים.‏ ”אתה תבשר בבתים בצד הזה של הרחוב”,‏ הוא אמר,‏ ”ואני אבשר בצד השני”.‏ אף שהייתי מתוח,‏ התחלתי לבשר מבית לבית.‏ להפתעתי תוך זמן קצר חילקתי את כל הספרונים.‏ הבנתי שהרבה אנשים היו מעוניינים במה שהיה לי לתת.‏

נולדתי בשנת 1923 בצ׳טהאם שבמחוז קנט באנגליה,‏ וגדלתי בעולם מוכה אכזבה.‏ בניגוד להבטחות,‏ המלחמה הגדולה לא הפכה את העולם למקום טוב יותר.‏ הוריי גם התאכזבו מהכמרים הבפטיסטים מכיוון שהללו התמקדו יותר מדי בקידום האישי שלהם.‏ כשהייתי בערך בן תשע החלה אמי ללכת לבית התפילה של האגודה הבינלאומית של תלמידי המקרא,‏ שבו ערכו עדי־יהוה את ”שיעוריהם”,‏ כלומר את אסיפותיהם.‏ אחת האחיות נתנה לי ולילדים האחרים שיעורי מקרא על בסיס כתבי־הקודש והספר נבל האלוהים ‏(‏אנג׳)‏.‏ אהבתי את מה שלמדתי.‏

בנעוריי אהבתי לתת לאנשים תקווה מתוך דבר־אלוהים.‏ בדרך כלל בישרתי לבד מבית לבית.‏ אך כשבישרתי עם אחרים,‏ למדתי מהם הרבה.‏ לדוגמה,‏ יום אחד אני ואח מבוגר יותר רכבנו על אופניים לשטח ההטפה וחלפנו על פניו של כומר.‏ אמרתי לאח:‏ ”הנה עז”.‏ האח עצר וירד מהאופניים וביקש ממני להתיישב לידו על בול עץ.‏ הוא אמר:‏ ”מי נתן לך את הסמכות לשפוט ולקבוע מיהו עז?‏ אנחנו פשוט צריכים לשמוח שאנחנו יכולים לחלוק עם אחרים את הבשורה הטובה ולהותיר את המשפט בידי יהוה”.‏ באותם ימים למדתי הרבה על השמחה שיש בנתינה (‏מתי כ״ה:‏31–33;‏ מה״ש כ׳:‏35‏)‏.‏

אח מבוגר אחר לימד אותי שכדי למצוא שמחה בנתינה,‏ עלינו לפעמים להחזיק מעמד בסבלנות.‏ אשתו לא אהבה את עדי־יהוה.‏ יום אחד הוא הזמין אותי לביתו כדי לאכול משהו קטן.‏ העובדה שהוא הלך לבשר כל כך הכעיסה אותה שהיא התחילה לזרוק עלינו קופסאות תה.‏ במקום לנזוף בה,‏ הוא החזיר את הקופסאות למקומן ברוח טובה.‏ שנים  לאחר מכן סבלנותו נשאה פרי.‏ אשתו נטבלה כאחת מעדי־יהוה.‏

הרצון שלי לתת לאחרים תקווה לעתיד המשיך לגבור,‏ ואמי ואני נטבלנו בדוֹבֶר במרס 1940.‏ קודם לכן,‏ בספטמבר 1939,‏ הכריזה בריטניה מלחמה על גרמניה.‏ הייתי אז בן 16.‏ ביוני 1940 עמדתי במפתן הדלת הקדמית של ביתנו וצפיתי במשאיות עמוסות באלפי חיילים מוכי טראומה.‏ היו אלה לוחמים ששבו מקרב דנקרק.‏ עיניהם היו נטולות תקווה,‏ וכל כך רציתי לספר להם על מלכות אלוהים.‏ מאוחר יותר באותה שנה החלה גרמניה להפציץ את בריטניה.‏ מדי לילה צפיתי במטוסי ההפצצה הגרמניים שחגו מעל אזורנו.‏ הפצצות השמיעו קול שריקה בזמן נפילתן,‏ דבר שתרם לתחושת האימה.‏ בבוקר המחרת,‏ כשהיינו יוצאים החוצה,‏ היינו מגלים ששכונות שלמות הוחרבו.‏ התבהר לי יותר ויותר שהמלכות היא התקווה היחידה שיש לי לעתיד.‏

בשנת 1941 התחלתי במסלול חיים שהסב לי שמחה רבה.‏ באותה תקופה עבדתי במספנת הצי המלכותי בצ׳טהאם כשוליה של נגר מומחה בבניית אוניות,‏ משרה מכובדת בעלת יתרונות רבים.‏ משרתי יהוה כבר ידעו זמן רב שאל למשיחיים להילחם במלחמות בין עמים.‏ בשנת 1941 כבר הבנו שאל לנו לעבוד בתעשיית הנשק (‏יוח׳ י״ח:‏36‏)‏.‏ מאחר שהמספנה ייצרה צוללות,‏ החלטתי שזו העת להתפטר מהעבודה ולהצטרף לשירות המורחב.‏ המשימה הראשונה שלי הייתה בסירנססטר,‏ עיירה ציורית בקוטסוולדס.‏

כשהייתי בן 18 ישבתי בכלא במשך תשעה חודשים בשל סירובי להתגייס לצבא.‏ פחד אחז בי כששמעתי את דלת התא שלי נטרקת ונותרתי בו לבדי.‏ אך עד מהרה השומרים והאסירים האחרים החלו לשאול מדוע אני בכלא,‏ ושמחתי לספר להם על אמונתי.‏

לאחר שחרורי התבקשתי לבשר יחד עם לאונרד סמית * בעיירות שונות בקנט,‏ מחוז הולדתי.‏ החל משנת 1944 למעלה מאלף מטוסי סילון בלתי מאוישים עמוסים בחומר נפץ התרסקו בקנט.‏ ממש מעלינו נמתח הנתיב האווירי בין אירופה הנאצית ללונדון.‏ פצצות מעופפות אלה כונו פצצות מזמזמות.‏ המתקפה הזו הייתה מטילת אימה,‏ מפני שבכל פעם ששמענו את מנוע המטוס נכבה,‏ ידענו שמספר שניות לאחר מכן יתרסק המטוס ויתפוצץ.‏ ניהלנו  שיעור מקרא עם משפחה בת חמש נפשות באזור.‏ לעיתים ישבנו מתחת לשולחן ברזל שנועד להגן עלינו במקרה שהבית יתמוטט.‏ בסופו של דבר כל בני הבית נטבלו.‏

לאחר המלחמה שירתי כחלוץ במשך שנתיים בדרום אירלנד.‏ לא ידענו עד כמה שונה אירלנד מאנגליה.‏ הלכנו מבית לבית,‏ הצגנו את עצמנו כשליחים וביקשנו מאנשים לארח אותנו.‏ גם חילקנו כתבי עת ברחוב.‏ עד כמה טיפשי היה זה לנהוג כך במדינה קתולית אדוקה!‏ פעם אחת מישהו איים לפגוע בנו,‏ והתלוננתי על כך לשוטר.‏ הוא אמר לי:‏ ”תגיד לי,‏ למה ציפית?‏” לא תיארנו לעצמנו שלכמרים יש השפעה כל כך גדולה.‏ הם הביאו לפיטוריהם של אנשים שקיבלו את הספרים שלנו.‏ הם גם שכנעו אנשים לגרש אותנו ממקומות הלינה שלנו.‏

אחרי זמן קצר הבנו שבכל פעם שאנו מגיעים לאזור חדש,‏ מוטב לרכוב הרחק ממקום הלינה שלנו ולבשר רק במקומות שבהם מכהן כומר אחר.‏ האחרונים שבישרנו להם היו האנשים שהתגוררו בקרבתנו.‏ בקילקני לימדנו צעיר אחד שלוש פעמים בשבוע חרף איומים מצד אספסוף זועם.‏ כל כך נהניתי ללמד את האמת המקראית שהחלטתי להגיש מועמדות ללמוד בבית־ספר גלעד כדי להפוך לשליח.‏

לאחר קורס בן חמישה חודשים בניו יורק,‏ אני ועוד שלושה בוגרי גלעד נשלחנו לאיים הקטנים בים הקריבי.‏ בנובמבר שנת 1948 עזבנו את ניו יורק סיטי והפלגנו בסירת מפרש באורך של 18 מטר,‏ שנקראה סיביה.‏ זו הייתה ההפלגה הראשונה שלי,‏ והייתי נרגש.‏ אחד מעמיתיי למסע,‏ גאסט מקי,‏ היה רב־חובל מנוסה.‏ הוא לימד אותנו את יסודות הימאות — כיצד להרים ולהוריד את המפרשים,‏ כיצד לנווט בעזרת מצפן וכיצד לשוט נגד הרוח.‏ גאסט ניווט במיומנות את הסירה חרף סופות מסוכנות במשך 30 יום עד שהגענו לאיי בהאמה.‏

לאחר מספר חודשים שבהם בישרנו באיים הקטנים של קבוצת איי בהאמה,‏ הפלגנו לאיי ליוורד ולאיי וינדוורד,‏ הפזורים לאורך כ־800 קילומטרים בין איי הבתולה שליד פוארטו ריקו לבין טרינידד.‏ במשך חמש שנים בישרנו בעיקר באיים מבודדים שלא היו בהם עדי־יהוה.‏ לפעמים נבצר מאתנו לשלוח או לקבל דואר במשך שבועות.‏ אך עד כמה שמחנו להכריז את דבר־אלוהים לתושבי האיים!‏ (‏יר׳ ל״א:‏10‏)‏.‏

כאשר עגנו בחוף כלשהו,‏ הגעתנו עוררה התרגשות רבה בקרב הכפריים,‏ והיו שהתאספו במזח כדי לראות מי אנחנו.‏ חלקם מעולם לא ראו סירת מפרש או אדם לבן.‏ תושבי האיים היו אנשים מאמינים וחברותיים שהכירו היטב את המקרא.‏ במקרים רבים הם נתנו לנו דגים טריים,‏ אבוקדו ובוטנים.‏ למרות העובדה שכלי השיט שלנו היה קטן,‏ היינו מסוגלים לבשל בתוכו,‏ לישון בו ולכבס את בגדינו.‏

לאחר שהגענו לחוף,‏ נהגנו לבשר לאנשים במשך כל היום.‏ היינו מודיעים להם שתינתן הרצאה מקראית.‏ בשעות בין הערביים צלצלנו בפעמון הסירה.‏ היה זה נפלא לראות את תושבי האי מגיעים.‏  מנורות השמן שלהם נצנצו כמו כוכבים במורד הגבעות.‏ לפעמים הגיעו מאה איש ונשארו עד שעות הערב המאוחרות ושאלו שאלות.‏ מכיוון שהם אהבו לשיר,‏ הדפסנו כמה משירי המלכות שלנו במכונת כתיבה,‏ וחילקנו אותם למקומיים.‏ ארבעתנו ניסינו לשיר את השירים כמיטב יכולתנו,‏ והאחרים הצטרפו אלינו בהרמוניה יפהפייה.‏ איזו תקופה משמחת!‏

היו תלמידים שבתום שיעור המקרא שלהם נהגו להתלוות אלינו למשפחה הבאה שעמדנו לבקר כדי להצטרף לשיעור שלה.‏ אף שהיה עלינו לעזוב אחרי מספר שבועות כל אזור שהגענו אליו,‏ נהגנו לבקש מהאנשים המעוניינים ביותר להמשיך ללמד אחרים עד שנחזור לבקר.‏ כמה שמחנו לראות שחלקם התייחסו במלוא הרצינות למשימה שהטלנו עליהם.‏

כיום ברבים מהאיים הללו ישנם אתרי נופש שוקקי תיירים.‏ אך באותם ימים היו אלה מקומות מבודדים עם מפרצי מי טורקיז,‏ חופים חוליים ועצי דקל.‏ בדרך כלל הפלגנו מאי לאי בשעות הלילה.‏ לעיתים דולפינים קיפצו בחדווה לצד סירתנו,‏ והצליל היחיד ששמענו היה קול חרטום הסירה מפלח את המים.‏ אור הירח יצר מעל הים השקט שביל כסוף שנמתח אל עבר האופק.‏

לאחר שבישרנו במשך חמש שנים באיים,‏ הפלגנו לפוארטו ריקו כדי לקנות סירה מנועית במקום סירת המפרש שלנו.‏ בהגיענו פגשתי את מקסין בויד,‏ שליחה יפהפייה,‏ והתאהבתי בה.‏ היא הייתה מבשרת נלהבת עוד מילדותה.‏ היא גם שירתה כשליחה ברפובליקה הדומיניקנית עד שהממשלה הקתולית גירשה אותה מהמדינה בשנת 1950.‏ כיורד ים הותר לי לשהות בפוארטו ריקו חודש אחד בלבד.‏ לאחר מכן הייתי אמור להפליג לאיים למשך מספר שנים.‏ אמרתי לעצמי:‏ ’‏רונלד,‏ אם אתה רוצה את הבחורה הזו,‏ אתה צריך לפעול מהר’‏.‏ לאחר שלושה שבועות הצעתי לה נישואין,‏ וכעבור שישה שבועות נישאנו.‏ מקסין ואני התמנינו לשרת כשליחים בפוארטו ריקו,‏ ולכן מעולם לא יצאתי להפלגה בסירה החדשה.‏

בשנת 1956 התחלנו לבקר קהילות במסגרת השירות הנפתי.‏ רבים מהאחים היו עניים,‏ אבל אהבנו לבקר אותם.‏ לדוגמה,‏ בכפר פוטַלַה פסטיליו היו שתי משפחות משיחיות מרובות ילדים,‏ ונהגתי לנגן לילדים בחליל.‏ שאלתי את אילדה,‏ אחת הילדות,‏ אם היא רוצה לבשר אתנו.‏ היא אמרה:‏ ”אני רוצה,‏ אבל אני לא יכולה.‏ אין לי נעליים”.‏ קנינו לה זוג נעליים,‏ והיא הלכה לבשר אתנו.‏ שנים לאחר מכן,‏ בשנת 1972,‏ כשמקסין ואני ביקרנו בבית־אל בברוקלין,‏ ניגשה אלינו אחות שזה עתה סיימה ללמוד בבית־ספר גלעד.‏ היה זה לפני שיצאה למשימתה באקוודור.‏ היא אמרה לנו:‏ ”אתם לא מזהים אותי,‏ נכון?‏ אני הילדה מפסטיליו שלא היו לה נעליים”.‏ זו הייתה אילדה!‏ כל כך שמחנו שהתחלנו לבכות!‏

בשנת 1960 התבקשנו לשרת בסניף בפוארטו ריקו,‏ שהיה ממוקם בבניין דו־קומתי בסנטורסה,‏ סן חואן.‏ תחילה אני ולנרט ג׳ונסון ביצענו את רוב העבודה.‏ הוא ואשתו היו עדי־יהוה הראשונים ברפובליקה הדומיניקנית,‏ והם הגיעו לפוארטו ריקו בשנת 1957.‏ בהמשך קיבלה מקסין את התפקיד לשלוח כתבי עת למנויים — למעלה מאלף כתבי עת בשבוע.‏ היא אהבה את משימתה מפני שהיא חשבה על כל האנשים שמקבלים מזון רוחני.‏

אני נהנה מהשירות בבית־אל,‏ מפני שאלה חיים הכרוכים בנתינה.‏ אך סגנון חיים זה אינו נטול קשיים.‏ לדוגמה,‏ במהלך הכינוס הבינלאומי הראשון שנערך בפוארטו ריקו בשנת 1967,‏ חשתי שאני כורע תחת נטל האחריות.‏ נתן נור,‏ שעמד בראש פעילותם של עדי־יהוה בימים ההם,‏ הגיע לפוארטו ריקו.‏ הוא הסיק בטעות שהתרשלתי בארגון ההסעות עבור השליחים שבאו לבקר,‏ אף שכן דאגתי לכך.‏ מאוחר יותר הוא נתן לי עצה תקיפה לגבי סדר וארגון ואמר שהוא מאוכזב ממני.‏ לא רציתי להתווכח אתו,‏ אבל הרגשתי שהוא נהג בי בחוסר צדק והייתי מוטרד מכך במשך תקופה מסוימת.‏ למרות זאת,‏ בפעם הבאה שמקסין ואני פגשנו את אח נור,‏ הוא הזמין אותנו אליו ובישל לנו ארוחה.‏

בתקופת שירותנו בפוארטו ריקו נסענו מספר פעמים לאנגליה כדי לבקר את משפחתי.‏ כשאמי  ואני חבקנו את האמת,‏ אבי לא הצטרף אלינו.‏ אבל כשנואמים מבית־אל ביקרו בקהילה,‏ אמי נהגה להזמין אותם ללון בביתנו.‏ אבי ראה עד כמה המשגיחים הענווים מבית־אל שונים מאנשי הכמורה שעוררו בו שאת נפש שנים קודם לכן.‏ בסופו של דבר,‏ בשנת 1962,‏ הוא נטבל כאחד מעדי־יהוה.‏

אשתי היקרה מקסין נפטרה בשנת 2011.‏ אני מצפה בכיליון עיניים ליום שבו היא תקום לתחייה ואראה אותה שוב.‏ איזו מחשבה מעודדת!‏ במהלך 58 השנים שלנו ביחד,‏ מקסין ואני ראינו כיצד משרתי יהוה בפוארטו ריקו צמחו מכ־650 ל־000,‏26!‏ בשנת 2013 מוזג הסניף של פוארטו ריקו עם סניף ארצות הברית,‏ והתבקשתי לשרת בוולקיל,‏ ניו יורק.‏ לאחר 60 שנות שירות באי הרגשתי פוארטו ריקני כמו הקוֹקי,‏ צפרדע עצים קטנה הנפוצה בפוארטו ריקו המשמיעה קרקורי ”קוקי,‏ קוקי” בשעות בין הערביים.‏ אך הגיע הזמן להמשיך הלאה.‏

אני עדיין נהנה לשרת את אלוהים בבית־אל.‏ כבר עברתי את גיל 90,‏ והתפקיד שלי הוא לעודד את חברי משפחת בית־אל כרועה רוחני.‏ נאמר לי שכבר שוחחתי עם למעלה מ־600 אחים מאז שעברתי לוולקיל.‏ חלק מהאחים באים לשוחח אתי על בעיות אישיות או משפחתיות.‏ אחרים מבקשים ממני עצות כדי להצליח בשירותם בבית־אל.‏ יש זוגות טריים שפונים אליי כדי לקבל עצות לחיי הנישואין.‏ חלק מחברי המשפחה מתייעצים אתי מפני שהם נשלחו לשדה.‏ אני מקשיב לכל אחד מהם,‏ ובהזדמנויות המתאימות אני נוהג לומר:‏ ”’‏את הנותן בשמחה אוהב אלוהים’‏.‏ לכן תשמח בתפקידך כי זה למען יהוה” (‏קור״ב ט׳:‏7‏)‏.‏

אם אתה רוצה לשמוח בשירותך בבית־אל,‏ או בכל מקום אחר,‏ אתה תמיד צריך לזכור מדוע יש חשיבות למה שאתה עושה.‏ כל תפקיד שאנו ממלאים בבית־אל הוא שירות מקודש.‏ אנו עוזרים ל”עבד הנאמן והנבון” לספק מזון רוחני לאגודת האחים הכלל עולמית (‏מתי כ״ד:‏45‏)‏.‏ אין זה משנה היכן אנו משרתים את יהוה,‏ תמיד יש לנו הזדמנויות להלל אותו.‏ הבה נעשה את רצונו בשמחה,‏ שהרי ”את הנותן בשמחה אוהב אלוהים”.‏