‏”אבא”, ”אבאל’ה”, ”דוֹד”. כך פעמים רבות פונים אליי הצעירים בבית־אל. אני בן 89, ואני נהנה מזה. אני רואה בביטויי חיבה אלה חלק מהגמול שמעניק לי יהוה על כך שאני משרת אותו 72 שנה בשירות המורחב. בהתבסס על חוויותיי בשירות אלוהים, ביכולתי לחזק את הצעירים הללו ולומר להם מעומק הלב: ’יש שכר לפעולתכם – אם לא ירפו ידיכם’ (‏דה”ב ט”ו:7‏).‏

הוריי היגרו מאוקראינה לקנדה. הם השתקעו בעיירה רוֹזבֶּרן בפרובינציית מָנִיטוֹבָּה. אימי האוהבת הביאה לעולם 8 בנים ו־8 בנות, ללא תאומים. אני הייתי הילד ה־14. אבא אהב את המקרא ונהג להקריא לנו מתוכו בימי ראשון בבוקר, אך הוא ראה בדת כלי להשגת כסף ולעיתים קרובות אמר בבדיחות הדעת: ”אני תוהה מי שילם לישוע כדי שיבשר וילמד”.‏

שמונה מאחיי ואחיותיי – ארבעה בנים וארבע בנות – בסופו של דבר אימצו את האמת לליבם. אחותי רוז שירתה כחלוצה עד יום מותה. גם בימיה האחרונים עודדה את כולם לשים לב לדבר־אלוהים, ואמרה: ”אני רוצה לראות אותך בעולם החדש”. אחי הגדול טד היה בתחילה מטיף אש גיהינום. בכל יום ראשון בבוקר הטיף ברדיו, כשהוא מטיח במאזיניו ואומר להם שהחוטאים יישרפו לנצח באש גיהינום שאינה נכבית. אך מאוחר יותר הפך למשרת יהוה נאמן ונלהב.‏

יום אחד ביוני 1944 שבתי מבית־הספר ומצאתי בפינת האוכל שלנו ספרון ששמו התחדשות העולם העתיד לבוא.‏ * קראתי את העמוד הראשון, אחר כך את השני, ופשוט לא יכולתי להפסיק לקרוא. אחרי שסיימתי לקרוא את הספרון כולו, החלטתי – אני רוצה לשרת את יהוה כפי שעשה ישוע.‏

כיצד הגיע הספרון לשולחן שלנו? אחי הגדול, סטיב, אמר ששני גברים ”המוכרים” ספרים וספרונים ביקרו בביתנו. ”קניתי את הספרון הזה”, אמר, ”כי הוא עלה רק חמישה סנטים”. הם שבו ביום ראשון שלאחר מכן, ואמרו לנו שהם  עדי־יהוה ושהם משתמשים במקרא כדי להשיב על שאלות ששואלים אנשים. הערכנו זאת משום שהורינו לימדו אותנו לכבד את דבר־אלוהים. שני הגברים הללו סיפרו לנו גם שבקרוב עדי־יהוה יערכו כינוס בוויניפֵּג, היכן שאחותי אֵלסי התגוררה. החלטתי לנכוח בכינוס.‏

דיוושתי על אופניי כ־320 קילומטר לוויניפג, אך עצרתי בדרך בעיירה קֵלוּוד, היכן שהתגוררו שני העדים שביקרו בביתנו. בעת ששהיתי שם, נכחתי באסיפה ולמדתי מהי קהילה. הבנתי גם שכל איש, אישה וילד צריכים לבשר מבית לבית, כפי שעשה ישוע.‏

בוויניפג נפגשתי עם אחי הגדול ג’ק, אשר הגיע לכינוס מצפון אונטריו. ביום הראשון של הכינוס, הודיעו שתתקיים טבילה. ג’ק ואני החלטנו להיטבל בכינוס זה. שנינו היינו נחושים להתחיל לשרת כחלוצים מהר ככל האפשר אחרי טבילתנו. ג’ק החל בשירות המורחב מייד אחרי הכינוס. אני הייתי בן 16 והייתי חייב לחזור לבית־הספר, אך שנה לאחר מכן הצטרפתי גם אני לשורות החלוצים הרגילים.‏

התחלתי לשרת כחלוץ בסוּריס, עיירה בפרובינציית מניטובה, יחד עם סְטֵן ניקולסון. עד מהרה למדתי שהחלוציות אינה מתנהלת תמיד על מי מנוחות. ראינו את כספינו הולכים ומתמעטים, אך המשכנו לבשר. יום אחד, לאחר שבישרנו כל היום, היינו בדרכנו הביתה מורעבים, וכיסינו ריקים. איזו הפתעה הייתה זו למצוא שק מלא אוכל בפתח ביתנו! עד היום איננו יודעים מי הניח אותו שם. באותו ערב אכלנו כמו מלכים. איזה גמול היה זה על כך שלא אפשרנו לידינו לרפות! למעשה, בסוף אותו חודש, שקלתי יותר מששקלתי כל חיי.‏

כעבור כמה חודשים נשלחנו לשרת בעיירה גילברט פלֵיינס, ששכנה כ־240 קילומטר צפונית לסוריס. באותם ימים לכל קהילה הייתה טבלה גדולה על הבמה שהציגה את פעילות הקהילה בשירות השדה מדי חודש בחודשו. כאשר חודש אחד צנחה הפעילות, הגשתי נאום בפני הקהילה כדי להדגיש לאחים והאחיות שעליהם להשתפר. אחרי האסיפה ניגשה אליי חלוצה מבוגרת שבעלה היה לא־מאמין, ואמרה לי בעיניים דומעות: ”ניסיתי, אבל פשוט לא יכולתי לעשות יותר”. אז היה זה תורי לבכות, והתנצלתי בפניה.‏

כשם שקרה לי, אחים צעירים מלאי מרץ יכולים בקלות לעשות טעויות מעין אלה ולאחר מכן לחוש מאוכזבים מעצמם. אך ראיתי שבמקום לאפשר לידיך לרפות, עדיף ללמוד לקח מהטעות, לזכור אותו ולהמשיך הלאה. הפעילות שתבצע בהמשך בנאמנות תזכה לגמול.‏

איזו זכות הייתה זו עבורי ללמוד בגיל 21 בכיתה ה־14 של בית־ספר גלעד, אשר סיימה את לימודיה בפברואר 1950. בערך רבע מתלמידי הכיתה נשלחו לפרובינציית קוויבק בקנדה, שתושביה דוברי צרפתית. באזור זה הרדיפות על רקע דתי נגד עדי־יהוה השתוללו. נשלחתי לוואל־ד’ור, עיירה השוכנת באזור של מכרות זהב. יום אחד הלכו כמה מאיתנו לבשר בכפר הקרוב, ואל־סֶנְוִיל. הכומר המקומי איים עלינו שאם לא נעזוב תכף ומייד את הכפר, נותקף. האיום הוביל למשפט שבו תבעתי את הכומר. הוא נקנס.‏ *

מקרה זה ורבים דומים אחרים הפכו לחלק מ”המאבק בקוויבק”. פרובינציית קוויבק הייתה נתונה תחת שליטתה של הכנסייה הרומית־קתולית במשך יותר מ־300 שנה. אנשי הכמורה ושותפיהם הפוליטיים רדפו את עדי־יהוה. לא הייתה זו תקופה קלה, והיינו מעטים במספר; אך לא אפשרנו לידינו  לרפות. קוויבקים ישרי לב נענו למסר. הייתה לי הזכות ללמד מספר רב של גברים ונשים אשר אימצו את האמת לליבם. בין היתר לימדתי משפחה בת עשר נפשות. המשפחה כולה החלה לשרת את יהוה. דוגמתה האמיצה דחפה אחרים לעזוב את הכנסייה הקתולית. המשכנו לבשר ובסופו של דבר ניצחנו בקרב!‏

בשנת 1956 נשלחתי לשרת בהאיטי. מרבית השליחים החדשים התקשו ללמוד צרפתית, אך האנשים הקשיבו למסר. השליח סטנלי בּוֹגַס אמר: ”נדהמנו כשראינו שאנשים עשו כל שביכולתם כדי לעזור לנו להביע את עצמנו”. בתחילה היה לי יתרון מכיוון שכבר למדתי צרפתית בקוויבק. אך עד מהרה הבנו שמרבית האחים המקומיים דוברים רק קריאולית האיטית. לכן, כדי להיות יעילים בשירותנו כשליחים, היה עלינו ללמוד את השפה המקומית. עשינו זאת, וזכינו לגמול על מאמצינו.‏

כדי להעניק לאחים עזרה נוספת, קיבלנו אישור מהגוף המנהל לתרגם את המצפה ופרסומים אחרים לקריאולית האיטית. הנוכחות באסיפות נסקה ברחבי המדינה כולה. בשנת 1950 היו בהאיטי 99 מבשרים, אך עד 1960 טיפס המספר למעל 800 מבשרים! באותו זמן התמניתי לשרת בבית־אל. בשנת 1961 הייתה לי הזכות המשמחת להיות אחד המורים בבית־הספר לשירות המלכות. התאפשר לנו להכשיר 40 משגיחי קהילה וחלוצים מיוחדים. בכינוס שנערך בינואר 1962, עודדנו אחים מקומיים כשירים להרחיב את שירותם, וכמה התמנו לשרת כחלוצים מיוחדים. היה זה בדיוק בזמן הנכון, שכן התנגדות עמדה בפתח.‏

ב־23 בינואר 1962 מייד אחרי הכינוס, נעצרנו השליח אנדרו ד’אמיקו ואני במשרד הסניף, והמלאי של הוצאת עורו! מה־8 בינואר 1962 (בצרפתית) הוחרם. הוצאה זו של עורו! ציטטה עיתונים צרפתים שבהם דווח כי טקסי ווּדו נהוגים בהאיטי. היו שלא אהבו את ההצהרה וטענו  שכתבנו את המאמר במשרד הסניף. כמה שבועות לאחר מכן גורשו השליחים מהמדינה.‏ * אך האחים המקומיים שהוכשרו המשיכו לקדם את הפעילות בצורה נפלאה. היום אני משתתף בשמחתם על שגילו כוח עמידה והתקדמו מבחינה רוחנית. כעת יש להם גם את תרגום עולם חדש של כתבי־הקודש בקריאולית האיטית – דבר שיכולנו רק לחלום עליו בימים עברו.‏

אחרי ששירתי בהאיטי נשלחתי לשרת כשליח ברפובליקה המרכז אפריקנית. מאוחר יותר הייתה לי הזכות לשרת שם כמשגיח נודד ובהמשך כמשגיח הסניף.‏

בימים ההם אולמי מלכות רבים היו פשוטים למדי. למדתי כיצד לקושש קש ביער וכיצד להרכיב ממנו סכך. לראות אותי נאבק עם מלאכה חדשה זו היה מחזה של ממש עבור העוברים ושבים. זה גם עודד את האחים להיות מעורבים יותר בבניית ואחזקת אולמי המלכות שלהם. מנהיגי הדת לעגו לנו מכיוון שלכנסיות שלהם היו גגות עשויים מפח, ולנו לא. לא נרתענו והמשכנו להשתמש בגגות קש פשוטים באולמי המלכות שלנו. הלעג פסק לאחר שסופה עזה הכתה בבירה בַּנְגִי. גג הפח ניתק מאחת הכנסיות והתרסק ברחוב הראשי. גגות הקש של אולמי המלכות שלנו נותרו במקומם. כדי להשגיח טוב יותר על הפעילות למען המלכות במדינה, בנינו משרד סניף חדש ובית שליחים בחמישה חודשים בלבד.‏ *

בשנת 1976 הוחרמה הפעילות למען המלכות ברפובליקה המרכז אפריקנית, ונשלחתי לשרת בבירתה של צ’אד הסמוכה, נְגַ’מֶנַה. הדבר הטוב היה שפגשתי את האפי, חלוצה מיוחדת נלהבת, במקור מקמרון. התחתנו ב־1 באפריל 1978. באותו חודש פרצה מלחמת אזרחים, וכמו רבים אחרים ברחנו לדרום המדינה. כאשר הלחימה הסתיימה שבנו לביתנו וגילינו שהוא הפך למטה של קבוצה מחומשת. לא רק הספרות נעלמה, אלא גם שמלת הכלולות של האפי ומתנות החתונה שלנו. אך לא אפשרנו לידינו לרפות. עדיין היה לנו זה את זה, ונשאנו עינינו לפעילות הנוספת שציפתה לנו.‏

בערך שנתיים אחר כך הוסר החרם מהרפובליקה המרכז אפריקנית. חזרנו לשם ואשתי התלוותה אליי בשירותי כמשגיח נודד. ביתנו היה קרוון ובו מיטה מתקפלת, חבית שיכולה הייתה להכיל 200 ליטר מים, מקרר שעבד על גז פרופן וגזייה. ההגעה ממקום למקום הייתה קשה. באחד המקרים היינו צריכים לעצור לא פחות מ־117 פעם בנקודות ביקורת משטרתיות.‏

הטמפרטורות לעיתים תכופות טיפסו ל־50 מעלות צלזיוס. בכינוסים היה זה לפעמים קשה למצוא די מים לטבילה. לכן חפרו האחים באפיקי הנהרות היבשים ואט אט אספו כמות מספקת של מים לטבילה, אשר בדרך כלל התבצעה בתוך חבית.‏

בשנת 1980 נשלחנו לניגריה. שם, במשך שנתיים וחצי, עזרנו בהכנות לבניית הסניף החדש. האחים רכשו מחסן בן שתי קומות בכוונה לפרקו ולהרכיבו מחדש בשטחנו. בוקר אחד טיפסתי די גבוה על המבנה כדי לסייע בפירוק. לקראת הצהריים התחלתי לרדת חזרה באותה דרך שבה עליתי. אך בגלל עבודות הפירוק פני הדברים השתנו ולכן פסעתי על האוויר, ונפלתי מטה. המצב שלי נראה די חמור, אך לאחר צילום רנטגן ובדיקה אמר הרופא להאפי לא לדאוג ושאהיה בסדר תוך כשבוע.‏

 בשנת 1986 עברנו לחוף השנהב, שם שירתי כמשגיח נודד. משימה זו הובילה אותנו גם לבורקינה פאסו הסמוכה. לעולם לא תיארתי לעצמי שכמה שנים אחר כך תהפוך בורקינה לביתנו למשך זמן מה.‏

עזבתי את קנדה ב־1956, אך ב־2003, אחרי היעדרות של 47 שנה, שבתי לקנדה, לבית־אל – והפעם עם האפי. על הנייר היינו קנדים, אך הרגשנו שאנחנו שייכים לאפריקה.‏

בשנת 2007, כשהייתי בן 79, שבנו לאפריקה. נשלחנו לבורקינה פאסו, שם מוניתי לסייע כחבר בוועד הארצי. בהמשך הוסב המשרד למשרד תרגום מרוחק תחת הסניף בבנין, ובאוגוסט 2013 נשלחנו לבית־אל בבנין.‏

למרות מגבלותיי הפיזיות, שירות השדה עדיין יקר לליבי. במהלך שלוש השנים האחרונות, בעזרתם האדיבה של זקני־הקהילה ובתמיכתה האוהבת של אשתי, שמחתי מאוד לראות שניים מתלמידי המקרא שלי, ג’ידעון ופרַזִ’יס, נטבלים. כעת הם משרתים את יהוה בקנאות.‏

בינתיים הועברנו אשתי ואני לסניף בדרום אפריקה, שם דואגת משפחת בית־אל באדיבות לצרכיי הבריאותיים. דרום אפריקה היא המדינה השביעית באפריקה שבה הייתה לי הזכות לשרת. בהמשך, באוקטובר 2017, זכינו לברכה נפלאה – התאפשר לנו לנכוח בחנוכת המשרדים הראשיים בוורוויק, ניו יורק. איזה מאורע בלתי נשכח היה זה!‏

בספר השנה 1994, עמ’ 255 (אנג’), נאמר: ”לכל מי שהחזיקו מעמד במלאכה שנים רבות אנו קוראים: ’אתם חזקו ואל ירפו ידיכם, כי יש שכר לפעולתכם’ (‏דה”ב ט”ו:7‏)”. האפי ואני נחושים להיענות לקריאה זו ולעודד גם אחרים לעשות זאת.‏