אני אסיר תודה על כך שגדלתי להורים משיחיים, פרד ועדנה מלהאן, שהחדירו בי מסירות לאלוהים. הם כבר היו תלמידי מקרא (עדי־יהוה) פעילים במשך 20 שנה כשנולדתי בשנת 1934. משפחתנו התגוררה בפֶּרסוֹנס, עיירה קטנה בדרום־מזרח קנזס. היינו חלק מהקהילה המקומית שהורכבה כמעט כולה ממשיחיים משוחים. משפחתנו נהנתה משגרה רוחנית טובה – נכחנו באסיפות הקהילה והכרזנו את האמת שבדבר־אלוהים. שעות אחר הצהריים בימי שבת הוקדשו בדרך כלל לבישור ברחובות, כפי שכינינו באותם ימים את פעילות הבישור במקומות ציבוריים. לעיתים התעייפנו, אבל אבא נהג לקנות לנו גלידה בסוף השירות כדי שנהיה מרועננים.‏

לקהילתנו הקטנה הוקצה שטח הטפה גדול שכלל מספר עיירות קטנות, וחוות רבות במחוזות סמוכים. כשביקרנו את הכפריים, לא אחת חילקנו את הספרות שלנו תמורת ירקות שגידלו בעצמם, ביצים טריות (היישר מן הקן) ואפילו תרנגולות חיות. הואיל ואבא תרם עבור הספרות מראש, המצרכים הללו סייעו בהאכלתנו.‏

הוריי השיגו פונוגרף שבו השתמשו בפעילות הבישור. הייתי קטן מכדי לתפעלו, אבל נהניתי לעזור לאבא ולאימא בשעה שהשמיעו בביקורים חוזרים ובשיעורי מקרא הרצאות מוקלטות של אח רתרפורד.‏

אבי הפך את מכונית הפורד 1936 שהייתה לנו למה שכונה רכב כריזה – רכב עם רמקול גדול המוצמד לגג. רכב זה היה יעיל מאוד בהפצת מסר המלכות. בדרך כלל, כדי למשוך את תשומת לב האנשים, התנגנה תחילה מוזיקה ולאחריה הושמעה  הקלטה של הרצאה מקראית. בסיום ההקלטה הצענו ספרות למעוניינים.‏

בעיירה הקטנה צֶ’ריבייל שבקנזס אמרו השוטרים לאבי שאין הוא רשאי להעמיד את רכב הכריזה בפארק העיירה, היכן שרבים בילו בימי ראשון. אך הוא יכול היה להעמיד את המכונית מחוץ לפארק. לכן, ללא כל התנגדות, העביר אבי את המכונית לרחוב הסמוך שממול הפארק כדי שהאנשים עדיין יוכלו לשמוע בקלות את המסר, והמשיך להשמיע את ההקלטה. תמיד התרגשתי להתלוות לאבי ולאחי הגדול ג’רי באותן הזדמנויות.‏

בשנות ה־30 המאוחרות השתתפנו במבצעי ”בזק” כדי לכסות מהר ככל האפשר שטחים שהייתה בהם התנגדות רבה. נהגנו לקום לפני הזריחה (כפי שעשינו כשנסענו לג’ופלין שבמיזורי) ולתחוב עלונים או ספרונים מתחת לדלתות הבתים. לאחר מכן נפגשנו כולנו מחוץ לעיר כדי לוודא שאיש לא נתפס ונעצר על־ידי המשטרה.‏

במהלך אותן שנים השתתפנו בהיבט מרגש נוסף של השירות – צעדות להפצת מידע. במטרה לפרסם את המלכות, עטינו על גופנו כרזות וצעדנו בטורים ברחבי העיר. אני זוכר צעדה שכזו בעיירתנו. אחינו עטו על גופם כרזות שעליהן התנוססו המילים: ”הדת הינה מלכודת והונאה”. הם צעדו ברחבי העיירה כקילומטר וחצי ושבו לביתנו. למרבה השמחה, הם לא נתקלו בשום התנגדות במהלך הצעדה. למעשה, הם ראו אנשים סקרנים רבים שהתבוננו בהם מהצד.‏

משפחתנו נהגה לנסוע מקנזס לטקסס כדי לנכוח בכינוסים. אבא עבד עבור קו הרכבת מיזורי־קנזס־טקסס, לכן יכולנו להשתמש בכרטיס העובד שלו כדי לנסוע ברכבות. הדבר אפשר לנו לבקר אצל קרובי משפחה ולנכוח יחדיו בכינוסים. אחיה הגדול של אימי, פרד ויסמר, ואשתו יולאלי התגוררו בטמפל, טקסס. בשנים הראשונות של המאה ה־20, בצעירותו, למד דוֹד פרד את האמת, נטבל וחלק את מה שלמד עם אחיותיו, וביניהן אימי. הוא היה מוכר מאוד בקרב האחים ברחבי מרכז טקסס, היכן ששירת קודם לכן כמשרת אזור (כיום מכונה משגיח נפה). הוא היה אדם טוב לב ושמח, ותמיד היה מהנה לשהות במחיצתו. הוא היה קנאי לאמת, וללא ספק השפיע עליי לטובה בשנות צעירותי.‏

בשנת 1941 נסעה משפחתנו ברכבת לסנט לואיס שבמיזורי כדי לנכוח בכינוס גדול. כל הצעירים הוזמנו לשבת יחדיו באזור מסוים באולם הספורט בזמן שאח רתרפורד נשא את הנאום ”ילדי המלך”. בתום הנאום כל אחד מאיתנו הופתע לקבל במתנה מידיהם של אח רתרפורד ועוזריו עותק של הספר החדש ילדים. היו שם למעלה מ־15,000 צעירים שנהנו מברכה רוחנית זו.‏

באפריל 1943 נהנינו מכינוס קטן אך ראוי לציון, בנושא ”קריאה לפעולה”, אשר נערך בקוֹפיוויל שבקנזס. בית־הספר לשירות התיאוקרטי החדש, שעתיד היה להיערך בכל הקהילות, נפתח, וספרון  המכיל 52 שיעורים שנועד לשימוש בבית־ספר זה יצא לאור. מאוחר יותר באותה שנה הגשתי את שיחת התלמיד הראשונה שלי. כינוס זה היה מיוחד עבורי גם מפני שיחד עם כמה אחרים נטבלתי בבריכה צוננת בחווה סמוכה.‏

סיימתי את לימודיי ב־1951 והייתי צריך לקבל כמה החלטות באשר לעתידי. רציתי בכל ליבי לשרת בבית־אל, היכן שקודם לכן שירת ג’רי, ועד מהרה נשלחה הבקשה שלי למשרד שבברוקלין. החלטה זו הוכיחה את עצמה כיעילה מאוד מבחינה רוחנית. תוך זמן קצר אושרה בקשתי, והוזמנתי להתחיל לשרת בבית־אל ב־10 במרס 1952.‏

תקוותי הייתה לעבוד בבית הדפוס כדי לקחת חלק בהוצאה לאור של כתבי עת ופריטי ספרות אחרים. אולם המשימה שקיבלתי הייתה לשמש כמלצר ומאוחר יותר לעבוד במטבח. הייתה זו חוויית למידה מהנה. מעולם לא הייתה לי הזכות לעבוד בבית הדפוס. אולם לוח הזמנים המיוחד של צוות עובדי המטבח הועיל לי. כך היו לי כמה שעות שקטות במהלך היום שבהן יכולתי להשתמש בספריית בית־אל העשירה ולערוך לימוד אישי. הדבר סייע לי לגדול מבחינה רוחנית וחיזק את אמונתי. הוא גם חיזק את נחישותי לשרת את יהוה בבית־אל זמן רב ככל האפשר. ג’רי אומנם עזב את בית־אל ב־1949 והתחתן עם פטרישה, אך הם התגוררו בקרבת מקום בברוקלין. במהלך שנותיי הראשונות בבית־אל הם תמיד עזרו לי ועודדו אותי מאוד.‏

זמן קצר לאחר שהגעתי לבית־אל, אורגנו מבחנים כדי להוסיף אחים נוספים לרשימת הנואמים מטעם בית־אל. האחים הנמנים עם רשימה זו התמנו לבקר במהלך השנה בקהילות הנמצאות ברדיוס של כ־300 קילומטר מברוקלין כדי להגיש הרצאה פומבית ולצאת לשירות עם חברי הקהילה. נפלה בחלקי הזכות להתווסף לרשימה זו. אף שהייתי מתוח, התחלתי לתת הרצאות פומביות, שבאותם ימים ארכו שעה. בדרך כלל נסעתי לקהילות ברכבת. אני זוכר היטב את שעות אחר הצוהריים של יום ראשון אחד בחורף שנת 1954. עליתי על רכבת שהייתה אמורה להביא אותי חזרה לניו יורק, כך שאהיה בבית־אל בשעות הערב המוקדמות. אולם, סופה של רוחות עזות קרות ושלג פרצה. מנועי החשמל של הרכבת חדלו לפעול. לבסוף הגיעה הרכבת לתחנה בניו יורק סיטי ביום שני בסביבות השעה חמש בבוקר. משם תפסתי את הרכבת התחתית לברוקלין והלכתי ישר לעבודה במטבח. הגעתי באיחור קל והייתי עייף מאוד, שכן ישבתי כל הלילה ברכבת המקולקלת. אולם המכשולים הללו היו כאין וכאפס לעומת ההנאה ששאבתי מהאפשרות לשרת את האחים ולהכיר כל כך הרבה חברים חדשים בסופי שבוע מיוחדים אלה.‏

במהלך שנותיי הראשונות בבית־אל הוזמנתי להשתתף בשידורים של תחנת הרדיו WBBR. באותם ימים היו האולפנים ממוקמים בקומה השנייה של קולומביה הייטס 124. המשימה שלי הייתה לגלם את אחת הדמויות בתוכנית שיעורי מקרא ששודרה מדי שבוע. אח א. י. מקמילן, חבר ותיק במשפחת בית־אל, השתתף בקביעות באותן תוכניות רדיו. הוא היה ידוע בכינוי החיבה אח מק, והציב לנו, חברי בית־אל הצעירים יותר, דוגמה מצוינת לכוח עמידה בשירות יהוה.‏

בשנת 1958 התמניתי לעבוד בשיתוף פעולה הדוק עם בית־ספר גלעד. משימתי הייתה לסייע לבוגרי בית־הספר להשיג אשרות שהייה, וכן לארגן את נסיעתם של אותם גברים ונשים קנאים. באותם ימים היו הטיסות יקרות מאוד, ולכן רק מעטים מן הבוגרים הגיעו למשימתם באמצעי תחבורה זה. מרבית השליחים שנשלחו לאפריקה ולמזרח הרחוק הגיעו לשם בספינות משא. כאשר החלו שירותי הטיסות המסחריות, מחירם של כרטיסי הטיסה ירד משמעותית ועד מהרה רוב השליחים נשלחו למשימותיהם בדרך זו.‏

ב־1960 קיבלתי משימה נוספת – לדאוג לארגון טיסות שכר מארצות הברית לאירופה עבור הכינוסים הבינלאומיים של שנת 1961. הצטרפתי גם אני לטיסת שכר מניו יורק להמבורג שבגרמניה כדי להגיע לכינוס שנערך שם. לאחר הכינוס שכרנו אני ושלושה חברי בית־אל נוספים מכונית ונסענו מגרמניה לאיטליה, שם ביקרנו במשרד הסניף ברומא. המשכנו בנסיעתנו לצרפת, חצינו את הרי הפירנאים ונכנסנו לספרד, היכן שפעילות ההטפה הייתה אסורה. התאפשר לנו למסור לאחינו בברצלונה כמה פרסומים, שעטפנו בעטיפות מתנה. כל כך התרגשנו לפגוש אותם! משם נסענו לאמסטרדם ועלינו על טיסתנו חזרה לניו יורק.‏

כעבור כשנה, במסגרת משימתי בבית־אל, דאגתי גם לסידורי הנסיעה של נציגים נבחרים כדי שיוכלו לנכוח בסדרה מיוחדת של כינוסים בינלאומיים שנערכו במקומות רבים בעולם. היה זה הכינוס ”בשורת עולם” שנערך בשנת 1963. נערכו סידורים עבור 583 נציגים שייסעו מסביב לעולם כדי לנכוח בכינוסים באירופה, באסיה ובדרום האוקיינוס השקט. הם היו עתידים לסיים את מסעם בהונולולו שבהוואי ובפַּסַדִינָה שבקליפורניה. הטיול כלל גם סיורים לימודיים מיוחדים הנוגעים לארצות המקרא. בנוסף לארגון טיסות ולינה במלונות, השיגה מחלקתנו בבית־אל את כל אשרות השהייה שהיו דרושות למדינות השונות.‏

שנת 1963 הייתה ציון דרך עבורי מסיבה מצוינת נוספת. ב־29 ביוני התחתנתי עם ליילה רוג’רס ממיזורי, שהצטרפה למשפחת בית־אל שלוש שנים קודם לכן. כשבוע לאחר חתונתנו הצטרפנו ליילה ואני לאותו טיול שנערך מסביב לעולם וביקרנו ביוון, במצרים ובלבנון. לקחנו טיסה קצרה מבֵּירות לשדה תעופה קטן בירדן. הואיל ופעילותנו בירדן הייתה תחת הגבלות ונאמר לנו שעדי־יהוה אינם מקבלים אשרות שהייה מהרשויות, תהינו מה יקרה כשנגיע לשם. כאשר נחתנו, איזו הפתעה משמחת הייתה זו לראות קבוצה של אחים עומדים על גג הטרמינל ובידיהם כרזה שעליה התנוססו המילים: ”ברוכים הבאים עדי־יהוה”! עד כמה התרגשנו לראות במו עינינו את ארצות המקרא! ביקרנו היכן שחיו האבות, היכן שבישרו ישוע והשליחים והיכן שהחלה הדת המשיחית להתפשט עד קצה הארץ (‏מה”ש י”ג:47‏).‏

במשך 55 שנה הייתה ליילה שותפה נאמנה בכל תפקידינו בשירות. התאפשר לנו לבקר מספר פעמים בספרד ובפורטוגל, בתקופה שבה פעילותנו שם הייתה אסורה. יכולנו לעודד את האחים ולמסור להם ספרות ודברים נוספים שהיו נחוצים להם. הייתה לנו אפילו האפשרות לבקר כמה מאחינו שהוחזקו במעצר במבצר צבאי ישן בקדיס שבספרד. ליבי התמלא שמחה משום שהייתה לי הזדמנות לעודד אותם באמצעות נאום מקראי.‏

 בשנים שחלפו מאז 1963 הייתה לי הזכות לסייע בארגון נסיעות לכינוסים בינלאומיים באוסטרליה, באירופה, באפריקה, בהוואי, במזרח הרחוק, במרכז ודרום אמריקה, בניו זילנד ובפוארטו ריקו. ליילה ואני נהנינו יחד מכינוסים בלתי נשכחים רבים, כולל הכינוס שנערך ב־1989 בוורשה שבפולין. לאחים רבים מרוסיה התאפשר לנכוח בכינוס גדול זה, הכינוס הראשון שלהם! פגשנו אחים ואחיות שריצו שנות מאסר בבתי כלא סובייטיים בשל אמונתם.‏

זכות משמחת מאוד עבורי הייתה לבקר במשרדי סניפים ברחבי העולם על מנת לבנות ולעודד את משפחות בית־אל ואת השליחים. בביקור הסניף האחרון שערכנו בדרום קוריאה התאפשר לנו לפגוש 50 מאחינו בכלא בעיר סוּואן. כל האחים הללו גילו גישה חיובית וציפו לעת שבה יוכלו ליטול שוב חלק בשירות. הפגישה איתם עודדה אותנו עד מאוד (‏רומ’ א’:11, 12‏).‏

ראיתי כיצד לאורך השנים בירך יהוה את משרתיו בגידול – מ־100,000 מבשרים בערך בעת טבילתי ב־1943, ועד ליותר מ־8,000,000 איש המשרתים כיום את יהוה ב־240 ארצות. חלק ניכר מהגידול נזקף לפעילות הבישור שאותה מובילים בוגרי גלעד. איזו שמחה הייתה זו לעבוד לאורך השנים בשיתוף פעולה הדוק עם רבים מאותם שליחים ולסייע להם להגיע למדינות הזרות שאליהן נשלחו.‏

אני אסיר תודה על כך שעוד בצעירותי החלטתי להרחיב את שירותי והגשתי בקשה לשרת בבית־אל. יהוה בירך אותי עד מאוד בכל צעד לאורך הדרך. בנוסף לשמחה הנובעת משירות בית־אל, במשך עשרות שנים נהנינו ליילה ואני מהזכות לבשר עם חברי קהילות בברוקלין, שם רקמנו עם רבים קשרי ידידות לכל החיים.‏

אני ממשיך לשרת בבית־אל וליילה תומכת בי מדי יום. אף־על־פי שכבר עברתי את גיל 84, אני עדיין יכול ליהנות מעבודה משמעותית ולעזור בטיפול בתכתובות של הסניף.‏

איזו שמחה זו להיות חלק מארגונו הנפלא של יהוה ולהבחין בהבדל העצום שבין מי שמשרתים את יהוה לבין מי שאינם משרתים אותו. אנו יכולים להבין בצורה ברורה יותר את המילים שבמלאכי ג’:18‏: ”ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלוהים לאשר לא עֲבָדו”. בכל יום שחולף אנו רואים כיצד הסדר העולמי של השטן מתפורר. סדר עולמי זה מלא באנשים חסרי תקווה, אנשים שיש להם מעט מאוד שמחת חיים. אולם למי שאוהבים ומשרתים את יהוה יש חיים מאושרים, גם לנוכח עיתות משבר אלה, וכן תקווה ודאית לעתיד. איזו זכות הוענקה לנו להפיץ את הבשורה הטובה על המלכות! (‏מתי כ”ד:14‏) אנו מייחלים ליום הקרב ובא שבו תמגר מלכות אלוהים עולם ישן זה ותכונן עולם חדש שיביא עימו את כל הברכות המובטחות, לרבות בריאות שופעת וחיים עד אין קץ. אז ייהנו משרתיו הנאמנים של יהוה כאן עלי אדמות מחיי נצח.‏