במסגרת החוזה הוחלט גם להקים ארגון חדש ושמו חבר הלאומים.‏ מטרת הארגון הייתה ”קידום שיתוף פעולה בין־לאומי והשגת שלום וביטחון בין־לאומיים”.‏ כנסיות נצרות רבות תמכו בארגון זה.‏ המועצה הפדראלית של כנסיות המשיח באמריקה היללה אותו ותיארה אותו כ”ביטוי הפוליטי של מלכות אלוהים עלי אדמות”.‏ המועצה תמכה בחבר הלאומים ושלחה נציגים לוועידת השלום בפריז.‏ אחד הנציגים ציין שהוועידה ”סללה את הדרך לעידן חדש בהיסטוריית העולם”.‏

עידן חדש אכן החל,‏ אך לא בזכות האנשים שהשתתפו בוועידת השלום.‏ בשנת 1919 נפתח עידן חדש בפעילות הבישור כאשר יהוה נסך במשרתיו את הכוח לבשר באופן חסר תקדים.‏ אך תחילה היה צורך בשינוי דרמתי במצבם של תלמידי המקרא.‏

ההצבעה השנתית לבחירת מנהלי חברת המצפה לכתבי־הקודש ועלונים נועדה להתקיים ביום שבת,‏ ה־4 בינואר 1919.‏ באותה עת ג׳וזף פ.‏ רתרפורד,‏ אשר עמד בראש פעילותם של משרתי יהוה,‏ ישב בכלא על לא עוול בכפו באטלנטה שבג׳ורג׳יה,‏ ארה״ב,‏ עם שבעה אחרים.‏ השאלה הייתה:‏ האם יש לבחור מחדש את האחים ששימשו כפקידים וכעת יושבים כלא,‏ או האם יש להחליפם?‏

מתא מאסרו חשש אח רתרפורד לעתיד הארגון.‏ הוא ידע שכמה אחים חושבים שמוטב לבחור במישהו אחר שישמש כנשיא.‏ לכן קודם לכן כתב מכתב לאחים שהתאספו ובו המליץ על איוונדר ג׳.‏ קאוורד לתפקיד הנשיא.‏ רתרפורד תיאר את קאוורד כאדם ”רגוע”,‏ ”נבון” ו”מסור לאדון”.‏ אולם אחים רבים העדיפו פתרון אחר — לדחות את ההצבעה בשישה חודשים.‏ עורכי הדין אשר  הגנו על האחים שהיו במאסר הסכימו.‏ ככל שהתקדם הדיון,‏ התלהטו הרוחות.‏

ואז אירע דבר שלדברי ריצ׳רד ה.‏ ברבר עזר להרגיע את סערת הרוחות.‏ אחד האחים שנכח במקום נשא קולו ואמר:‏ ”אינני עורך דין,‏ אך כאשר מדובר בחוקיות המצב,‏ אני יודע דבר מה על ’‏תורת הנאמן’‏.‏ נאמנות היא מה שאלוהים דורש.‏ אינני יכול לתאר לעצמי אמון גדול יותר מאשר לערוך הצבעה ולבחור מחדש באח רתרפורד לנשיא” (‏תהל׳ י״ח:‏26‏)‏.‏

א.‏ י.‏ מקמילן,‏ שהיה גם הוא במאסר,‏ סיפר בהמשך שלמחרת אח רתרפורד דפק על קיר תא מאסרו ואמר:‏ ”הוצא את ידך”.‏ אח רתרפורד הושיט לו מברק.‏ מקמילן ראה את המסר הקצר ומייד הבין את משמעותו.‏ המסר היה:‏ ”רתרפורד וייז ואן ברבר אנדרסון בולי וספיל מנהלים שלושה ראשונים פקידים אהבה לכול”.‏ משמע הדבר שכל המנהלים נבחרו מחדש וג׳וזף רתרפורד וויליאם ואן אמבורג הושארו בתפקידם כפקידים.‏ מכאן שאח רתרפורד ימשיך לשמש כנשיא.‏

בשעה ששמונת האחים שהו במאסר,‏ תלמידי מקרא נאמנים הפיצו עצומה הקוראת לשחרורם.‏ אותם אחים ואחיות אמיצים השיגו למעלה מ־000,‏700 חתימות.‏ ביום רביעי,‏ ה־26 במרס 1919,‏ לפני שנמסרה העצומה,‏ שוחררו אח רתרפורד ושאר האחים האחראים.‏

בדברים שנשא בפני מי שקיבלו אותו בברכה הביתה אמר אח רתרפורד:‏ ”אני משוכנע שהחוויה שעברנו כולנו נועדה להכין אותנו לזמנים קשים יותר.‏.‏.‏ לא נאבקתם כדי לשחרר את אחיכם ממאסר.‏ היה זה רק עניין שולי.‏.‏.‏ מטרת המאבק שלכם הייתה להעיד על האמת,‏ ומי שעשו כן זכו לברכה נפלאה”.‏

הנסיבות הנוגעות למשפט של אחינו יכולות להעיד על הכוונת יהוה.‏ ב־14 במאי 1919 פסק בית הדין לערעורים:‏ ”הנאשמים במקרה זה לא קיבלו את המשפט.‏.‏.‏ ההוגן אשר לו היו זכאים,‏ ומסיבה זו פסק הדין מבוטל”.‏ האחים הורשעו בביצוע פשעים חמורים,‏ ואילו היו זוכים לחנינה בלבד או להקלה בעונשם ותו לא,‏ עדיין היה להם רישום פלילי.‏ לא הוגשו האשמות נוספות.‏ כתוצאה מכך,‏ השופט רתרפורד המשיך להיות כשיר מבחינה חוקית להגן על משרתי יהוה בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית,‏ דבר שעשה פעמים רבות לאחר שחרורו.‏

‏”לא התכוונו לשבת בחיבוק ידיים ובחוסר מעש עד שהאדון ייקח אותנו השמיימה”,‏ סיפר אח מקמילן.‏ ”הבנו שיהיה עלינו לעשות משהו כדי להבין מהו באמת רצונו של האדון”.‏

אולם האחים במשרדים הראשיים לא היו יכולים להמשיך במלאכה שביצעו במשך שנים.‏ מדוע?‏ מפני שבמהלך תקופת מאסרם הושמדו כל לוחות הדפוס ששימשו להדפסת הספרות.‏ היה זה מייאש,‏ וכמה אחים תהו אם פעילות הבישור הסתיימה.‏

האם מישהו עדיין היה מעונין במסר המלכות שבישרו תלמידי המקרא?‏ כדי להשיב על שאלה זו,‏ החליט אח רתרפורד לשאת הרצאה ולהזמין את הציבור הרחב.‏ ”אילו איש לא היה מגיע לאסיפה זו”,‏ אמר אח מקמילן,‏ ”היינו מבינים שתמה פעילותנו”.‏

לכן ביום ראשון ה־4 במאי 1919,‏ אף־על־פי שסבל ממחלה קשה,‏ נשא אח רתרפורד את ההרצאה ”התקווה לאנושות השרויה במצוקה” בלוס אנג׳לס,‏ קליפורניה.‏ בהרצאה נכחו בסביבות 500,‏3 איש,‏ ומאות אחרים לא הורשו להיכנס מפאת חוסר מקום.‏ למחרת נכחו 500,‏1 איש נוספים.‏ האחים קיבלו מענה לשאלתם — אנשים אכן היו מעוניינים!‏

מה שעשו האחים בהמשך השפיע רבות על פעילות הבישור של עדי־יהוה עד עצם היום הזה.‏

בהוצאת המצפה מ־1 באוגוסט 1919 נמסר שבתחילת ספטמבר ייערך כינוס כללי בסידר פוינט,‏ אוהיו.‏ ”כולם הרגישו שהם צריכים להיות שם”,‏ מספר קלרנס ב.‏ ביטי,‏  תלמיד מקרא צעיר ממיזורי.‏ למעלה מ־000,‏6 אחים ואחיות נכחו בהתכנסות זו,‏ הרבה יותר מהמצופה.‏ מה שהוסיף לשמחת המאורע היה העובדה שלמעלה מ־200 איש נטבלו באגם ארי השוכן בקרבת מקום.‏

ב־5 בספטמבר 1919,‏ ביום החמישי של הכינוס,‏ בנאומו ”אל הפועלים השותפים”,‏ אח רתרפורד הודיע על הוצאתו לאור של כתב עת חדש — תור הזהב.‏ * כתב עת זה ”יציג את החדשות האקטואליות החשובות,‏ ויספק הסברים מקראיים להתרחשות מאורעות גדולים אלה”.‏

כל תלמידי המקרא נקראו לבשר באומץ באמצעות פרסום חדש זה.‏ מכתב שתיאר כיצד יש לארגן את הפעילות ציין:‏ ”על כל אחד מהמוקדשים [הטבולים] לזכור שזו זכות גדולה לשרת,‏ ולנצל עתה את ההזדמנות ליטול חלק במתן עדות גדולה זו לעולם”.‏ ההיענות הייתה עצומה!‏ עד חודש דצמבר,‏ מבשרי מלכות נלהבים החתימו למעלה מ־000,‏50 מינויים לכתב העת החדש.‏

עד סוף 1919 משרתי יהוה אורגנו מחדש והתמלאו בכוחות מחודשים.‏ בנוסף,‏ כמה נבואות חשובות הנוגעות לאחרית הימים התגשמו.‏ הבחינה והצריפה של משרתי אלוהים,‏ המנובאות במלאכי ג׳:‏1–4‏,‏ הושלמו.‏ משרתי יהוה שוחררו מהשבי הסמלי ל”בבל הגדולה”;‏ וישוע מינה את ”העבד הנאמן והנבון” (‏ההת׳ י״ח:‏2,‏ 4;‏ מתי כ״ד:‏45‏)‏.‏ * כעת תלמידי המקרא היו מוכנים לפעילות שהועיד להם יהוה.‏