יהוה אכן נסך כוח במבשרים נלהבים אלה.‏ במהלך אותה שנה גדל מספר הקולפורטרים,‏ או החלוצים,‏ מ־225 ל־350.‏ ובפעם הראשונה למעלה מ־000,‏8 פועלי כיתות,‏ או מבשרים,‏ דיווחו על פעילותם למשרדים הראשיים.‏ יהוה בירך אותם — ההיענות הייתה מדהימה!‏

ב־21 במרס 1920 ג׳וזף פ.‏ רתרפורד,‏ מי שהשגיח באותה תקופה על הפעילות של תלמידי המקרא,‏ נאם בנושא ”מיליונים החיים עתה לא ימותו לעולם”.‏ תלמידי המקרא לא חסכו במאמצים כדי להזמין מעוניינים למאורע.‏ הם שכרו את אחד התיאטראות הגדולים ביותר בעיר ניו יורק וחילקו כ־000,‏320 הזמנות.‏

היענות הציבור עלתה על כל הציפיות.‏ קהל שמנה למעלה מ־000,‏5 איש מילא את התיאטרון,‏ ומפאת חוסר מקום 000,‏7 איש נאלצו לשוב על עקבותיהם.‏ המצפה ציין שהייתה זו ”אחת האסיפות המוצלחות ביותר שאי פעם ערכו תלמידי המקרא הבינלאומיים”.‏

תלמידי המקרא נודעו בקרב רבים כמי שמכריזים כי ”מיליונים החיים עתה לא ימותו לעולם”.‏ אומנם באותה עת הם לא הבינו שיש לבשר את מסר המלכות בהיקף נרחב יותר,‏ אך התלהבותם הייתה יוצאת דופן.‏ אידה אולמסטד,‏ שהחלה לנכוח באסיפות בשנת 1902,‏ סיפרה:‏ ”ידענו שמצפות לאנושות כולה ברכות אדירות,‏ ומעולם לא נמנענו מלבשר בשורה טובה זו למי שפגשנו בשירות”.‏

כדי להבטיח אספקה של מזון רוחני,‏ האחים בבית־אל החלו להדפיס חלק מהספרות בעצמם.‏ הם רכשו ציוד והתקינו אותו בבניין שכור בשדרות מירטל 35,‏ ברוקלין,‏ ניו יורק,‏ כמה רחובות מבניין בית־אל.‏

וולטר קסלר וליאו פל התייצבו לשירות בית־אל בינואר 1920.‏ ”כשהגענו”,‏ סיפר וולטר,‏ ”משגיח בית הדפוס הביט בנו ואמר:‏ ’‏יש לכם שעה וחצי עד ארוחת הצהריים’‏.‏ הוא נתן לנו להעלות קרטוני ספרים מהמרתף”.‏

ליאו סיפר מה קרה למוחרת:‏ ”המשימה שלנו הייתה לשטוף את הקירות בקומה הראשונה של הבניין.‏ זו הייתה העבודה הכי  מלוכלכת שעשיתי אי פעם.‏ אך הייתה זו עבודת האדון,‏ וזה מה שהפך אותה לראויה”.‏

תוך מספר שבועות מתנדבים נלהבים כבר החלו להדפיס את המצפה.‏ שישים אלף עותקים של הוצאת המצפה מ־1 בפברואר 1920 יצאו מתחת מכבש הדפוס בקומה השנייה.‏ בינתיים התקינו האחים מכבש דפוס במרתף וכינו אותו ”באטלשיפ” (‏אוניית קרב)‏.‏ גם תור הזהב הודפס שם החל מהוצאת 14 באפריל 1920.‏ אין ספק שיהוה בירך את מאמציהם של פועלים חרוצים אלה.‏

משרתי יהוה נאמנים נהנו שוב מאחדות וחזרו לפעילות.‏ אולם במהלך התקופה הסוערת שבין 1917 ל־1919 כמה מתלמידי המקרא עזבו את הארגון.‏ איך אפשר היה לעזור להם?‏

בהוצאת המצפה מ־1 באפריל 1920 יצא המאמר ”הבה נחיה בשלום”.‏ הופיעה בו הקריאה הלבבית הבאה:‏ ”בטוחים אנו.‏.‏.‏ שכל מי ששורה עליו רוחו של האדון.‏.‏.‏ מוכן לשכוח את שמאחור.‏.‏.‏ כדי לשבת יחד באחדות ולהתקדם כגוף אחד הרמוני”.‏

רבים נענו בחיוב למילים אדיבות אלה.‏ זוג נשוי כתב:‏ ”הבנו שבמשך יותר משנה עשינו טעות כשנהגנו בעצלות בעוד אחרים היו עסוקים בפעילות [הבישור].‏ .‏.‏.‏ אנו תקווה שלעולם לא נסטה שוב מהדרך”.‏ לפועלים אלה שחזרו לפעילות חיכתה מלאכה רבה.‏

ב־21 ביוני 1920 החלו תלמידי המקרא במבצע נרחב להפצת ה־ZG, מהדורה בכריכה רכה של הספר התעלומה שנסתיימה.‏ * האחים אחסנו כמות גדולה של עותקים כאשר הספר הוצא אל מחוץ לחוק ב־1918.‏

 כל פועלי הכיתות,‏ ולא רק הקולפורטרים,‏ הוזמנו להשתתף במלאכת ההפצה.‏ ”שומה על כל אדם מוקדש [טבול] בכל כיתה המסוגל להשתתף לעשות כן בנפש חפצה.‏ על כל אחד לאמץ כעת את המוטו הבא:‏ ’‏דבר אחד אעשה’‏ — לחלק את ה־ZG”. אדמונד הופר סיפר שעבור רבים מבצע זה היה הפעם הראשונה שבה למעשה השתתפו בפעילות מבית לבית.‏ הוא הוסיף:‏ ”התחלנו להבין מה באמת כרוך במלאכה שעתידה הייתה להתרחב מעבר לציפיותינו הפרועות ביותר”.‏

התקשורת עם תלמידי המקרא בארצות אחרות במהלך מלחמת העולם הראשונה הייתה משובשת,‏ ולכן אח רתרפורד רצה לעודד את האחים ולארגן מחדש את פעילות הבישור.‏ ב־12 באוגוסט 1920 הוא וארבעה אחים נוספים יצאו למסע נרחב בבריטניה,‏ ביבשת אירופה ובמזרח התיכון.‏

כאשר ביקר רתרפורד בבריטניה,‏ תלמידי המקרא קיימו שלושה כינוסים ו־12 אסיפות פומביות.‏ הנוכחות הכוללת המשוערת הייתה 000,‏50 איש.‏ המצפה סיכם את הביקור במילים הבאות:‏ ”האחים התרעננו והתעודדו.‏ הם היו מאוחדים יותר באהבתם ובשירותם ורבים שליבם היה כבד עליהם התמלאו שמחה”.‏ בפריז אח רתרפורד שוב נאם בנושא ”מיליונים החיים עתה לא ימותו לעולם”.‏ עם תחילת ההרצאה,‏ האולם היה מלא,‏ ושלוש מאות איש ביקשו מידע נוסף.‏

בשבועות הבאים כמה אחים ביקרו באתונה,‏ בקהיר ובירושלים.‏ כדי לטפח את ההתעניינות שהייתה באותם אזורים,‏ הקים אח רתרפורד מחסן ספרות בעיר רמאללה שבקרבת ירושלים.‏ לאחר מכן חזר לאירופה,‏ פתח את משרד סניף מרכז אירופה בשווייץ וערך סידורים להדפסת ספרות במקום.‏

בסתיו 1920 הוציאו תלמידי המקרא לאור את הוצאת תור הזהב מס׳ 27,‏ הוצאה מיוחדת שחשפה את הרדיפות שחוו תלמידי המקרא בשנת 1918.‏ הבאטלשיפ,‏ שהוזכרה קודם לכן,‏ עשתה לילות כימים כדי להדפיס למעלה מארבעה מיליון עותקים של כתב עת זה.‏

הקוראים למדו על המקרה החריג של אמה מרטין.‏ אחות מרטין הייתה קולפורטרית  בסן ברנרדינו שבקליפורניה.‏ ב־17 במרס 1918 היא ושלושה אחים נוספים,‏ א.‏ האם,‏ א.‏ ג׳.‏ סוננברג וא.‏ א.‏ סטיבנס,‏ נכחו באסיפה קטנה של תלמידי המקרא.‏

אחד הנוכחים לא הגיע לשם כדי לרכוש ידע מקראי.‏ ”הגעתי לאותה אסיפה.‏.‏.‏ בהנחיית משרד התובע המחוזי”,‏ הוא העיד בהמשך.‏ ”הלכתי לשם כדי להשיג ראיות”.‏ הוא השיג את ה”ראיות” שחיפש — העתק של התעלומה שנסתיימה.‏ כעבור ימים אחדים אחות מרטין ושלושת האחים נעצרו.‏ הם הואשמו בהפרת חוק הריגול בשל חלוקת העתקים של הספר שהוכרז כלא־חוקי.‏

אמה ועמיתיה נמצאו אשמים ונגזרו עליהם שלוש שנות מאסר.‏ ב־17 במאי 1920,‏ לאחר שמיצו את אפשרויות הערעור,‏ החלו לרצות את עונשם.‏ אך עד מהרה המצב השתנה לטובה.‏

ב־20 ביוני 1920 סיפר אח רתרפורד את חווייתם בכינוס שנערך בסן פרנסיסקו.‏ הקהל,‏ שנחרד מהיחס שקיבלו אותם משיחיים,‏ שיגר מברק לנשיא ארצות הברית,‏ שבו נכתב:‏ ”אנו רואים בהרשעתה.‏.‏.‏ של גברת מרטין.‏.‏.‏ באשמת חוק הריגול אי־צדק.‏.‏.‏ את פעולתם של פקידים פדראליים שניצלו את סמכות תפקידם כדי.‏.‏.‏ ללכוד את.‏.‏.‏ גברת מרטין.‏.‏.‏ ולאחר מכן להעליל עליה וליצור תיק כדי להשליכה לבית הסוהר אנו מגנים וחושפים.‏.‏.‏ כשערורייה”.‏

למוחרת הנשיא וודרו וילסון מייד העניק חנינה לאחות מרטין ולאחים האם,‏ סוננברג וסטיבנס.‏ מאסרם הלא־צודק הגיע אל קיצו.‏

ככל שקרבה שנת 1920 לסיומה,‏ לתלמידי המקרא היו סיבות רבות לשמחה.‏ הפעילות במשרדים הראשיים המשיכה להתרחב והמשיחיים האמיתיים היו פעילים מתמיד בהכרזה על מלכות אלוהים כפתרון לבעיות האנושות (‏מתי כ״ד:‏14‏)‏.‏ השנה הבאה,‏ 1921,‏ תהיה שנה טובה אף יותר להכרזת אמת המלכות.‏