המן היה המאכל העיקרי שבני ישראל ניזונו ממנו במהלך 40 שנות נדודיהם במדבר (‏שמ׳ ט״ז:‏35‏)‏.‏ בשני מקרים סיפק להם יהוה גם שליו (‏שמ׳ ט״ז:‏12,‏ 13;‏ במ׳ י״א:‏31‏)‏.‏ אבל לאורך התקופה הזאת הם ניזונו ממאכלים נוספים.‏

לדוגמה,‏ במקרים מסוימים יהוה הוביל את עמו אל ”‏מקום מנוחה”‏,‏ שהיה בו מקווה מים טבעי ומזון (‏במ׳ י׳:‏33‏)‏.‏ אחד המקומות היה נווה מדבר באילים,‏ ”‏אשר שם היו שנים עשר מעיינות מים ושבעים עצי תמר”‏ (‏שמ׳ ט״ו:‏27‏)‏.‏ ספר העוסק בצמחים מתקופת המקרא מציין שעצי התמר ”‏פרוסים על פני שטח רחב.‏.‏.‏ והם למעשה הצמח העיקרי במדבר שמספק מזון,‏ שמן ומחסה למיליוני אנשים”‏.‏

יכול להיות שבני ישראל עצרו בנווה מדבר גדול הידוע כיום בשם נווה פֵירָאן,‏ שהוא חלק מוואדי פיראן.‏ אורכו של הוואדי הוא ”‏כ־130 ק״מ והוא אחד מהנחלים הארוכים,‏ היפים והמוכרים ביותר בסיני”‏,‏ מציין ספר העוסק בגיאוגרפיית המקרא.‏ הוא עוד מציין:‏ ”‏כ־45 ק״מ ממקום המפגש של הנחל עם הים שוכן נווה המדבר פיראן,‏ מקום יפהפה שופע עצי תמר,‏ שאורכו 8.‏4 ק״מ וגובהו 610 מ׳ מעל פני הים.‏ זה גן העדן של סיני.‏ אלפי עצי התמר שבו משכו אנשים רבים לאזור עוד מימי קדם”‏.‏

כשבני ישראל עזבו את מצרים,‏ הם הביאו איתם בצק,‏ קערות לישה וכנראה גם דגן ושמן.‏ כמובן,‏ כל אלה לא הספיקו להרבה זמן.‏ הם הביאו איתם גם ”‏צאן ובקר,‏ מקנה גדול מאוד”‏ (‏שמ׳ י״ב:‏34–39‏)‏.‏ אבל בגלל התנאים הקשים במדבר,‏ סביר להניח שכמות בעלי החיים פחתה.‏ חלק מאותן חיות שימשו למאכל,‏ ואילו אחרות הוקרבו כקורבן,‏ אפילו לאלילים (‏מה״ש ז׳:‏39–43‏)‏.‏ a עם זאת,‏ בני ישראל גידלו בעלי חיים,‏ כפי שעולה ממה שאמר להם יהוה אחרי שהמרו את פיו:‏ ”‏בניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה”‏ (‏במ׳ י״ד:‏33‏)‏.‏ ייתכן שהצאן סיפק להם חלב וגם לפעמים בשר,‏ אבל אין ספק שזה לא הספיק להאכיל כשלושה מיליון איש במשך 40 שנה.‏ b

מניין היו לבעלי החיים מזון ומים?‏ c יכול  להיות שבאותה תקופה ירדו יותר גשמים ולכן הייתה צמחייה רבה יותר במדבר.‏ הספר הבנה מכתבי־הקודש‏,‏ כרך א׳ (‏אנג׳)‏,‏ מציין שלפני 500,‏3 שנה ”‏היו באזור ערב יותר מקורות מים ממה שיש בתקופתנו.‏ עצם קיומם של ואדיות רבים מעיד על כך שבשלב מסוים בעבר היו מספיק גשמים כדי ליצור פלגי מים”‏.‏ למרות זאת,‏ המדבר היה מקום שומם ונורא (‏דב׳ ח׳:‏14–16‏)‏.‏ ללא המים שסיפק יהוה באורח נס,‏ גם בני ישראל וגם הצאן שלהם לא היו שורדים (‏שמ׳ ט״ו:‏22–25;‏ י״ז:‏1–6;‏ במ׳ כ׳:‏2,‏ 11‏)‏.‏

משה הזכיר לבני ישראל שיהוה האכיל אותם במן ”‏כדי [‏ללמד אותם]‏ שלא על הלחם לבדו חי האדם,‏ אלא על כל מוצא פי יהוה חי האדם”‏ (‏דב׳ ח׳:‏3‏)‏.‏