1923 — לפני מאה שנה
”התחזית לשנת 1923 אכן מעודדת”, נאמר בהוצאת המצפה מ־1 בינואר 1923. ”יש לנו זכות מבורכת להעיד... לעולם המדוכא, ולהראות לאנשים שבקרוב יפציע יום טוב יותר”. ואכן, בשנה זו ערכו תלמידי המקרא שינויים מרגשים באסיפותיהם, כינוסיהם ופעילות הבישור שלהם, שינויים אשר תרמו לאחדותם.
האסיפות חיזקו את אחדותם
במהלך 1923 ערך הארגון כמה שינויים כדי לקדם את האחדות בין תלמידי המקרא. בכתב העת המצפה החלו להתפרסם הסברים לפסוק שבו דנו ב”אסיפות התפילה, ההלל והעדות” השבועיות שלהם. כמו כן, תלמידי המקרא הדפיסו לוח שנה שבו צוין הפסוק השבועי ולצידו מזמור קצר שאפשר היה לשיר במהלך הלימוד האישי והתוכנית הרוחנית המשפחתית.
באסיפותיהם נהגו תלמידי המקרא לחלוק ”עדויות”, שכללו חוויות משירות השדה, דברי הודיה ליהוה, שיר או אפילו תפילה. אווה ברני, שנטבלה ב־1923 כשהייתה בת 15, סיפרה: ”אם רצית לחלוק ’עדות’, היית צריך לעמוד ולהתחיל את דבריך במשפט כמו: ’אני רוצה להודות לאדון על כל טובו כלפיי’”. חלק מהאחים אהבו מאוד לחלוק עדויות. אחות ברני המשיכה: ”לאח גדווין היו כל כך הרבה דברים שעליהם הוא רצה להודות לאדון. אבל כשאשתו ראתה שהאח שהדריך את האסיפה מתחיל לזוז בחוסר מנוחה, היא משכה במקטורן שלו והוא התיישב”.
פעם בחודש נערכה בכל קהילה אסיפת תפילה, הלל ועדות מיוחדת. המצפה מ־1 באפריל 1923 תיאר את האסיפה הזאת כך: ”מחצית מהאסיפה צריכה להיות מוקדשת לעדויות הנוגעות למלאכת הבישור ולעידוד הפועלים... אנחנו סבורים שהאסיפות המעודדות האלו יקרבו ויאחדו את הנוכחים”.
צ׳ארלס מרטין מוונקובר, קנדה, שהיה אז מבשר בן 19, התעודד מאוד מאותן אסיפות. מאוחר יותר הוא אמר: ”שם למדתי לראשונה איך לבשר מבית לבית. לעיתים קרובות מישהו היה מספר חוויה מסוג השירות הזה. החוויות נתנו לי רעיונות ועזרו לי לדעת מה לומר ואיך לענות למגוון התנגדויות”.
פעילות הבישור חיזקה את אחדותם
גם ”ימי השירות” תרמו לאחדות הארגון. בהוצאת המצפה מ־1 באפריל 1923 הוכרז: ”כדי שנהיה מאוחדים בפועלנו... יום שלישי, ה־1 במאי 1923, יהיה יום שירות כללי...
ומעתה ואילך יום שלישי הראשון של כל חודש יהיה יום שירות... כל אחד מחברי הכיתה חייב להשתתף במידה מסוימת במלאכה”.גם תלמידי מקרא צעירים השתתפו במלאכה. הייזל בורפורד, שהייתה רק בת 16 בזמנו, סיפרה: ”בבּוּלֶטִין a הופיעו הצגות דברים שהיינו צריכים לשנן. אני וסבא השתתפנו במרץ בכל הפעילויות האלו”. אבל לאחות בורפורד הייתה התנגדות ממקור לא צפוי. היא אמרה: ”אחד מהאחים המבוגרים התנגד בחריפות לכך שאדבר עם אנשים. באותו זמן היו כאלה שלא הבינו שכל תלמידי המקרא, כולל ה’בחורים והבתולות’, צריכים להלל את בוראנו הנאדר” (תהל׳ קמ״ח:12, 13, הערת שוליים). אבל אחות בורפורד התמידה במלאכה. בהמשך היא אפילו למדה במחזור השני של בית־ספר גלעד ושירתה כשליחה בפנמה. עם הזמן האחים שינו את גישתם לגבי השתתפותם של הצעירים בשירות.
הכינוסים חיזקו את אחדותם
הכינוסים המקומיים והאזוריים תרמו גם הם לאחדות בין האחים. רבים מהכינוסים האלה כללו ימי שירות. ב־31 במרס בכינוס שנערך בוויניפֵּג, קנדה, הוזמנו כל הנוכחים לבשר ברחבי העיר. ימי השירות האלו הכשירו את הקרקע לגידול עתידי. ב־5 באוגוסט נכחו כ־000,7 איש בכינוס אחר בוויניפג. הייתה זו הנוכחות הגבוהה ביותר שנרשמה בכינוס בקנדה באותם ימים.
הכינוס החשוב ביותר של עדי־יהוה בשנת 1923 נערך בין ה־18 ל־26 באוגוסט בלוס אנג׳לס, קליפורניה. בשבועות שקדמו לכינוס הוצגו בעיתונים מודעות שפרסמו את האירוע, ותלמידי המקרא חילקו יותר מ־000,500 עלוני הזמנה. האירוע גם פורסם על גבי חשמליות ורכבים פרטיים.
ביום שבת ה־25 באוגוסט אח רתרפורד נשא את הנאום ”כבשים ועיזים”, שבו הוא זיהה בבירור את ה”כבשים” כאנשים בעלי נטיית ההת׳ י״ח:2, 4). תלמידי מקרא נלהבים ברחבי העולם כולו חילקו בהמשך מיליוני עותקים של ההחלטה.
הלב הנכונה שיחיו לנצח עלי אדמות. הוא גם הקריא את ההחלטה שכונתה ”אזהרה”. החלטה זו הוקיעה את הנצרות והפצירה בישרי הלב לצאת מ”בבל הגדולה” (”האסיפות המעודדות האלו יקרבו ויאחדו את הנוכחים”
ביום הכינוס האחרון קהל של יותר מ־000,30 איש הקשיבו להרצאה הפומבית של אח רתרפורד, שנאם בנושא: ”כל הגויים צועדים לקראת הר מגידון, אבל מיליונים החיים עתה לא ימותו לעולם”. תלמידי המקרא ציפו לקהל רב ולכן שכרו את האמפיתיאטרון החדש שנבנה בלוס אנג׳לס. כדי לוודא שכולם ישמעו את הנאום השתמשו האחים במערכת ההגברה של האצטדיון, שהייתה הטכנולוגיה החדשנית ביותר באותה עת. רבים נוספים הקשיבו לתוכנית ברדיו.
התרחבות כלל־עולמית
בשנת 1923 נרשמה התרחבות משמעותית בפעילות הבישור ברחבי אפריקה, אירופה, הודו ודרום אמריקה. אח א. ג׳. ג׳וזף, שהתגורר בהודו עם אשתו וששת ילדיו, השתתף בהוצאה לאור של ספרות בהינדית, טמילית, טלוגו ואורדו, וזאת לצד הטיפול במשפחתו.
שני תלמידי מקרא בסיירה לאון, אלפרד ג׳וזף ולאונרד בלאקמן, כתבו למשרדים הראשיים בברוקלין, ניו יורק, וציינו שהם זקוקים לעזרה. ב־14 באפריל 1923 נענתה בקשתם. ”באחת מהשבתות מאוחר בלילה”, סיפר אלפרד, ”קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה”. הוא שמע קול חזק ששואל: ”האם אתה זה שכתב לחברת המצפה וביקש שישלחו עוד מבשרים?” ”כן”, השיב אלפרד. ”ובכן, הם שלחו אותי”. היה זה קולו של ויליאם ר. בראון. הוא הגיע באותו יום מהאיים הקריביים עם אשתו אנטוניה ובנותיהם הקטנות לואיז ולוסי. ועד מהרה האחים פגשו את האורחים החדשים.
אלפרד המשיך וסיפר: ”למוחרת בבוקר לאונרדו ואני למדנו יחד את המקרא כמדי שבוע, כשדמות מרשימה הופיעה בפתח הבית. היה זה אח בראון. הוא היה כל כך נלהב שהוא רצה להגיש הרצאה פומבית למוחרת”. תוך פחות מחודש אח בראון חילק את כל הספרות שהביא איתו. זמן קצר לאחר
מכן הוא קיבל עוד 000,5 ספרים, ומהר מאוד היינו זקוקים לעוד. אבל אח בראון לא היה ידוע כמוכר ספרים. לאורך הקריירה הארוכה שלו כמשרת יהוה נלהב הוא תמיד התייחס לכתבי־הקודש בנאומיו, ולכן אנשים כינו אותו ”בייבל” בראון.באותו זמן החליטו האחים בגרמניה לעזוב את משרד הסניף בברמן משום שהוא היה קטן מדי. הם גם שמעו שהצבא הצרפתי עומד לפלוש לעיר. תלמידי המקרא מצאו קומפלקס במגדבורג שהתאים בדיוק להדפסת הספרות. ב־19 ביוני סיימו האחים לארוז את ציוד ההדפסה ואת כל שאר הריהוט ועברו למתקן בית־אל החדש במגדבורג. למוחרת, אחרי שהודיעו למשרדים הראשיים שהמעבר הושלם בהצלחה, הוכרז בעיתונים שצרפת כבשה את העיר ברמן. האחים הבינו שהמעבר היה עדות לברכת יהוה ולהגנתו.
במקביל, ג׳ורג׳ יאנג עבר ממקום למקום ברחבי ברזיל כדי להפיץ את הבשורה הטובה. הוא גם הקים סניף חדש והחל לפרסם את המצפה בפורטוגזית. תוך חודשים בודדים הוא חילק יותר מ־000,7 פריטי ספרות. שרה פרגיסן התרגשה מאוד כשאח יאנג הגיע לבקר את משפחתה. היא קראה הוצאות של המצפה עוד משנת 1899, אבל לא התאפשר לה להיטבל כאות להקדשתה. כמה חודשים לאחר מכן אחות פרגיסן וארבעת ילדיה יכלו סוף סוף לנקוט את הצעד החשוב הזה ולהיטבל.
”לשרת... את אלוהים בהתלהבות ובשמחה”
בסוף השנה תיאר המצפה מ־15 בדצמבר 1923 איך השינויים באסיפות, בשירות ובכינוסים השפיעו על תלמידי המקרא. נאמר בו: ”אפשר לראות בבירור שהכיתות... במצב רוחני טוב... הבה נמשיך לעטות את השריון שלנו ולשרת בשנה הקרובה את אלוהים בהתלהבות ובשמחה”.
השנה הבאה עמדה להיות ציון דרך חשוב עבור תלמידי המקרא. האחים בבית־אל עבדו במשך חודשים בסְטֶטְן איילנד, מרחק קצר מהמשרדים הראשיים בברוקלין. המבנים החדשים שנבנו שם הושלמו בתחילת 1924 ותרמו לאחדות של האחים והאחיות ולהפצת הבשורה הטובה בדרך שלא נראתה קודם לכן.
a כיום אורח חיינו ושירותנו המשיחיים — גיליון פעילות לאסיפה.