איך מצאתי את עצמי במצב הזה? הרשו לי להסביר לכם. נולדתי ב־29 ביולי שנת 1929, וגדלתי בכפר במחוז בּוּלַקאן שבפיליפינים. הייתה זו תקופה של שפל כלכלי, ולכן חיינו חיים פשוטים. כשהייתי צעיר פרצה מלחמה, והצבא היפני פלש לפיליפינים. אולם הואיל והכפר שלנו היה מבודד יחסית, לא הושפענו ישירות מהעימות המזוין. לא היו לנו רדיו, טלוויזיה ועיתונים, ולכן שמענו חדשות על המלחמה רק מפה לאוזן.‏

הייתי השני מבין שמונה ילדים, ועברתי להתגורר עם סבי וסבתי כשהייתי בן שמונה. אף־על־פי שהיינו קתולים, סבי גילה פתיחות בנושא הדת ואסף ספרות דתית שנתנו לו חבריו. אני זוכר שהוא הראה לי את הספרונים הגנה, ביטחון והסרת הלוט בטגלוג,‏ * וגם ספר מקרא. נהניתי לקרוא במקרא, ואהבתי במיוחד את ארבעת ספרי הבשורה. זה גרם לי לרצות לחקות את דוגמתו של ישוע (‏יוח’ י’:27‏).‏

הכיבוש היפני הסתיים בשנת 1945. בערך בתקופה זו ביקשו ממני הוריי לשוב הביתה. סבי האיץ בי לעשות זאת, ולכן חזרתי להתגורר עם הוריי.‏

זמן קצר לאחר מכן, בדצמבר שנת 1945, קבוצה של עדי־יהוה מהעיירה אַנְגַט הגיעה לבשר בכפר שבו התגוררנו. עד־יהוה מבוגר הגיע לביתנו והסביר מה אומר המקרא על ”אחרית הימים” (‏טימ”ב ג’:1–5‏). הוא הזמין אותנו לשיעור מקרא באחד הכפרים בסביבה. הוריי לא נענו להזמנה, אבל אני הלכתי. היו שם כ־20 איש, וחלקם שאלו שאלות בנושאים מקראיים.‏

לא הבנתי את כל הדברים שנאמרו, והחלטתי לעזוב. אבל אז הם התחילו לשיר שיר מלכות. מאוד התרשמתי מהשיר, והחלטתי להישאר. לאחר  השיר והתפילה כולם הוזמנו לאסיפה בעיירה אנגט ביום ראשון שלאחר מכן.‏

אני ועוד כמה אחרים צעדנו כשמונה קילומטרים כדי להגיע לאסיפה שנערכה בבית משפחת קרוז. התרשמתי מכך שאפילו ילדים קטנים שהיו בין 50 הנוכחים, נתנו תשובות בנושאים מקראיים עמוקים. אחרי שנכחתי בכמה אסיפות, אח דמיאן סנטוס, חלוץ קשיש שהיה בעברו ראש עיר, הזמין אותי להישאר ללון אצלו. רוב שעות הלילה דיברנו על נושאים מקראיים.‏

בימים ההם רבים מאתנו התקדמו במהירות אחרי שלמדו אמיתות מקראיות בסיסיות. לאחר שנכחתי בכמה אסיפות בודדות, האחים שאלו אותי ועוד כמה אחרים: ”אתם רוצים להיטבל?” השבתי: ”כן!” ידעתי שאני רוצה ’לשרת כעבד את האדון, המשיח’ (‏קול’ ג’:24‏). צעדנו לנהר שהיה בקרבת מקום, ואני ועוד תלמיד נטבלנו ב־15 בפברואר 1946.‏

הבנו שבתור משיחיים טבולים עלינו לבשר בקביעות כדוגמת ישוע. אבי לא היה מרוצה מכך, והוא אמר: ”אתה צעיר מדי בשביל לבשר. חוץ מזה, העובדה שטבלו אותך בנהר אינה הופכת אותך למבשר”. הסברתי לו שזהו רצונו של אלוהים שנבשר את הבשורה הטובה על מלכותו (‏מתי כ”ד:14‏). הוספתי ואמרתי: ”אני צריך לקיים את הנדר שנדרתי לאלוהים”. זה היה הרגע בו השמיע אבי את האיום שהזכרתי בפתיח המאמר. הוא היה נחוש למנוע ממני מלבשר. זה מה שגרם לי להותיר דברים מאחור בפעם הראשונה כדי לרדוף אחר מטרות רוחניות.‏

משפחת קרוז הזמינה אותי להתגורר בביתם בעיירה אנגט. הם גם עודדו אותי ואת בת הזקונים שלהם, נורה, להצטרף לשורות החלוצים. שנינו התחלנו לשרת כחלוצים ב־1 בנובמבר 1947. נורה שירתה בעיירה אחרת, ואילו אני המשכתי לתמוך בפעילות הבישור באנגט.‏

בשנה השלישית שלי כחלוץ, אח ארל סטיוארט ממשרד הסניף נשא נאום בפני למעלה מ־500 איש בכיכר המרכזית של אנגט. הוא דיבר באנגלית, ולאחר מכן סיכמתי את נאומו בטגלוג. אומנם למדתי בבית־הספר רק שבע שנים, אך מוריי השתמשו באנגלית בקביעות. גורם נוסף שסייע לי לשפר את האנגלית שלי היה העובדה שהיו לנו רק פרסומים מעטים בטגלוג. לכן למדתי רבים מהפרסומים באנגלית. כך רכשתי מספיק אנגלית כדי שאוכל לתרגם את הנאום הזה ונאומים נוספים שניתנו בהמשך בהזדמנויות אחרות.‏

ביום שתרגמתי את אח סטיוארט, הוא סיפר לקהילה המקומית שמשרד הסניף מעוניין להזמין אח אחד או שניים המשרתים כחלוצים לשרת בבית־אל. הם היו צריכים לעזור בשעה שהשליחים נכחו בכינוס ”התקדמות התיאוקרטיה” שנערך בשנת 1950 בניו יורק שבארה”ב. הייתי אחד האחים שהוזמנו. שוב הותרתי מאחור את סביבתי המוכרת, הפעם כדי לעזור בעבודות בית־אל.‏

הגעתי לבית־אל ב־19 ביוני שנת 1950, והתחלתי במשימתי החדשה. בית־אל היה ממוקם במבנה גדול וישן, והיה מוקף בעצים גבוהים בשטח המתפרש על עשרה דונמים. כתריסר אחים רווקים שירתו שם. מוקדם בבוקר עזרתי במטבח. לאחר מכן, בערך משעה תשע, עבדתי במכבסה וגיהצתי בגדים. אחר הצהריים הייתה לי שגרה דומה. המשכתי לשרת בבית־אל גם לאחר שהשליחים שבו מהכינוס הבינלאומי. ארזתי כתבי עת למשלוח, טיפלתי במנויים ושירתי כפקיד קבלה; עשיתי כל עבודה שהתבקשתי לעשות.‏

בשנת 1952 אני ושישה אחים נוספים מהפיליפינים התרגשנו לקבל הזמנה ללמוד בכיתה ה־20 של בית־ספר גלעד. רבים מהדברים שראינו וחווינו בארצות הברית היו עבורנו חדשים ומוזרים. החיים שם היו שונים מאוד מהחיים בכפרנו הקטן.‏

לדוגמה, היינו צריכים ללמוד כיצד להשתמש במכשירי חשמל וכלים שלא היו מוכרים לנו. בנוסף, מזג האוויר היה שונה לגמרי! בוקר אחד יצאתי  החוצה ולנגד עיניי נגלה עולם לבן ויפה. הייתה זו הפעם הראשונה שראיתי שלג. עד מהרה גיליתי שהוא קר – קר מאוד!‏

אולם השינויים הללו התגמדו לעומת ההנאה שהפקתי מההכשרה הנפלאה שקיבלתי בגלעד. המורים השתמשו בשיטות הוראה יעילות. למדנו כיצד לערוך מחקר משמעותי וכיצד ללמוד בצורה מעמיקה. ההכשרה שקיבלתי בגלעד אכן סייעה לי לגדול מבחינה רוחנית.‏

לאחר שסיימתי את הלימודים, התמניתי באופן זמני לחלוץ מיוחד ברובע ברונקס שבניו יורק סיטי. כך ביולי שנת 1953 התאפשר לי לנכוח בכינוס ”חברת העולם החדש”, שנערך ברובע זה. לאחר הכינוס התמניתי לשרת שוב בפיליפינים.‏

האחים במשרד הסניף אמרו: ”כעת תשרת בשירות הנפתי”. הדבר זימן לי הזדמנות נוספת ללכת פשוטו כמשמעו בעקבות האדון, אשר הגיע לעיירות וערים מרוחקות כדי לעזור לכבשיו של יהוה (‏פט”א ב’:21‏). התמניתי לשרת בנפה עצומה במרכז לוּזוֹן, האי הגדול ביותר בפיליפינים. הנפה כללה את המחוזות בולקאן, נוּאֶבַה אִסִיגַ’ה, טַרְלַק וזַמְבַּלֵס. על מנת לבקר בעיירות מסוימות, היה עליי לחצות את רכס הרי סיירה מַדְרֵה הסלעיים. לא הייתה תחבורה ציבורית שהגיעה למקומות הללו, ולכן הייתי צריך לבקש רשות מנהגי משאיות גדולות לשבת על בולי העץ שהובילו. פעמים רבות הם הרשו לי לעשות זאת, אך לא היה זה אמצעי התחבורה הנוח ביותר.‏

רוב הקהילות היו קטנות וחדשות יחסית. לכן האחים העריכו את העזרה שהענקתי להם בארגון יעיל יותר של האסיפות ושירות השדה.‏

לימים הועברתי לנפה שכיסתה את אזור ביקוֹל כולו. הנפה הייתה מורכבת בעיקר מקבוצות מבודדות בהן שירתו חלוצים מיוחדים, אשר פתחו שטחי הטפה חדשים. בבית אחד בית השימוש היחיד היה חור באדמה ומשני צדיו שתי קורות עץ. כשנעמדתי על הקורות, הן נפלו אל תוך החור ויחד אתן נפלתי גם אני. לקח לי זמן רב להתנקות ולהיות מוכן לארוחת הבוקר!‏

במהלך משימה זו התחלתי לחשוב על נורה, אשר התחילה בזמנו לשרת כחלוצה בבולקאן. באותם ימים היא שירתה כחלוצה מיוחדת בעיר דוּמַגֵטֵה, והלכתי לבקר אותה. לאחר מכן התכתבנו לזמן מה, ובשנת 1956 התחתנו. בשבוע הראשון שלנו כזוג נשוי ביקרנו קהילה באי ראפו ראפו. שם היינו צריכים לטפס על הרים ולצעוד הרבה ברגל,  אך עד כמה שמחנו לשרת את האחים במקומות מרוחקים כזוג נשוי!‏

לאחר ששירתנו יחד כמעט ארבע שנים בשירות הנפתי, הוזמנו לשרת במשרד הסניף. כך בינואר שנת 1960 התחלנו בקריירה ארוכה בבית־אל. לאורך השנים למדתי רבות מהשירות לצד אחים בעלי אחריות כבדה, ונורה ביצעה משימות שונות בבית־אל.‏

תודות לשירותי בבית־אל נפלה בחלקי הזכות להיות עד לגידול רוחני מרשים בפיליפינים. כשהגעתי לראשונה לבית־אל כרווק צעיר, היו כ־10,000 מבשרים במדינה כולה. כיום יש למעלה מ־200,000 מבשרים בפיליפינים, ומאות חברי בית־אל תומכים בפעילות הבישור החיונית.‏

עם השנים, ככל שהתרחבה הפעילות, הפכו מבני בית־אל לקטנים מדי. לכן ביקש מאתנו הגוף המנהל לחפש שטח כדי לבנות מבנים חדשים וגדולים יותר. משגיח הדפוס ואני עברנו מבית לבית בשכונה של הסניף, שבה התגוררו סינים רבים, ושאלנו אם מישהו מעוניין למכור את השטח שלו. איש לא היה מעוניין, ואחד מבעלי הנכסים אפילו אמר לנו: ”סינים לא מוכרים. הם קונים”.‏

אולם באחד הימים אחד מבעלי הנכסים שאל אותנו במפתיע אם אנו מעוניינים לרכוש את השטח שלו; הוא עמד לעבור לארצות הברית. הדבר התחיל שרשרת אירועים בלתי צפויים. שָכן נוסף החליט למכור את שטחו ועודד את השכנים האחרים לנהוג כמותו. בסופו של דבר רכשנו אפילו את הנכס מהאיש שאמר: ”סינים לא מוכרים”. תוך זמן קצר שטח הסניף גדל פי שלושה ויותר. אני משוכנע שיהוה אלוהים רצה שזה יקרה.‏

בשנת 1950 הייתי הצעיר ביותר במשפחת בית־אל. היום אשתי ואני המבוגרים ביותר במשפחה. אני כלל לא מתחרט שהלכתי אחרי האדון היכן שהוא הדריך אותי. אמת, הוריי גירשו אותי מביתם, אך יהוה העניק לי משפחה גדולה המורכבת מאחיי לאמונה. אין לי צל של ספק שיהוה מספק לנו את כל הדרוש לנו, ללא תלות במשימה שאנו מקבלים. נורה ואני אסירי תודה ליהוה על כל מתנותיו האוהבות, ואנו מעודדים אחרים לבחון אותו (‏מל’ ג’:10‏).‏

פעם אחת הזמין ישוע מוכס ששמו מתי, שנקרא גם לוי, ואמר לו: ”לך אחריי”. כיצד הגיב מתי? ”הוא קם, עזב את הכול והלך אחריו” (‏לוקס ה’:27, 28‏). גם לי היו הזדמנויות דומות, ואני מעודד אחרים מכל הלב לעשות את אותו הדבר ולזכות לברכות רבות.‏