דיאנה כבר בת יותר מ־80. בעלה סבל מאלצהיימר ושהה במוסד סיעודי במשך כמה שנים לפני מותו. בנוסף, היה עליה להתמודד עם מותם של שני בניה ולהיאבק בסרטן השד. בכל זאת, כאשר חברי קהילתה של דיאנה רואים אותה באולם המלכות או בשירות, הם שמים לב שהיא תמיד שמחה.‏

ג’ון שירת כמשגיח נודד למעלה מ־43 שנה. הוא אהב היבט זה של השירות – היה זה כל חייו! אולם הוא חדל לשרת כמשגיח נודד כדי לדאוג לקרוב משפחה חולה, וכעת הוא משרת באחת הקהילות. כאשר מי שהכירו את ג’ון בעבר פוגשים אותו בכינוס נפתי או אזורי, נראה להם שהוא לא השתנה כלל. הוא עדיין קורן משמחה.‏

כיצד ייתכן שדיאנה וג’ון חשים שמחה? כיצד אדם הסובל מבחינה רגשית וגופנית יכול להיות שמח? וכיצד אדם שאיבד זכות שירות שהוא כה הוקיר יכול לשמור על שמחתו? המקרא עוזר לנו להבין זאת באמרו: ”ישמח צדיק ביהוה” (‏תהל’ ס”ד:11‏). נוכל להבין אמת חיונית זו יותר לעומק אם נדע מה גורם לשמחה פנימית ומה אינו גורם לה.‏

קיימים דברים שכמעט תמיד מסבים שמחה. חשוב על זוג מאוהב שמתחתן. ומה לגבי אדם ההופך להורה או מקבל זכות שירות תיאוקרטית? הדברים הללו מסבים שמחה ובצדק, שהרי ההיבטים הללו של החיים מקורם ביהוה. הוא יסד את מוסד הנישואין, נתן את האפשרות להביא ילדים לעולם ומעניק תפקידים באמצעות הקהילה המשיחית (‏בר’ ב’:18,‏ 22;‏ תהל’ קכ”ז:3;‏ טימ”א ג’:1‏).‏

אולם כמה גורמי שמחה עשויים להיות זמניים. למרבה הצער, בן זוג עלול לבגוד או למות (‏יח’ כ”ד:18;‏ הוש’ ג’:1‏). יש ילדים הממרים את פי הוריהם ואת פי אלוהים, ואולי יש צורך לנדותם מהקהילה. בניו של שמואל לא שירתו את יהוה כרצוי בעיניו, ומעשיו של דוד המיטו עליו צרות מבית (‏שמ”א ח’:1–3;‏ שמ”ב י”ב:11‏). המצבים הללו גורמים לעצב ולכאב, וכמובן שאינם מסבים לנו שמחה.‏

 באופן דומה, זכויות שירות בקרב משרתי אלוהים עלולות להגיע לסיומן, אולי בשל בריאות לקויה, מחויבויות משפחתיות או שינויים תיאוקרטיים. רבים שחוו שינויים שכאלה מודים שהם מתגעגעים לסיפוק שהפיקו מתפקידם.‏

ברור אפוא שגורמי השמחה הללו עשויים במידה מסוימת להיות יחסיים או זמניים. אם כן, האם קיים סוג אחר של שמחה, אשר אינה פוסקת גם כשהנסיבות משתנות לרעה? חייבת להיות שמחה שכזו, שהרי שמואל, דוד ואחרים שמרו על מידה מסוימת של שמחה גם לנוכח קשיים.‏

ישוע ידע מהי שמחה אמיתית. במהלך קיומו הקדם אנושי בשמיים, כאשר נסיבותיו היו ללא ספק טובות, הוא ’שמח לפני יהוה בכל עת’ (‏מש’ ח’:30‏). אולם בהיותו עלי אדמות התמודד לעיתים עם ניסיונות קשים. בכל זאת, ישוע הפיק הנאה מעשיית רצון אביו (‏יוח’ ד’:34‏). מה לגבי שעותיו האחרונות הקשות? אנו קוראים: ”בעד השמחה שהייתה ערוכה לפניו עמד בסבל בהיותו על עמוד הוקעה” (‏עב’ י”ב:2‏). לכן יש לנו סיבה טובה לבחון שתיים מאמירותיו של ישוע באשר לשמחה אמיתית.‏

במקרה אחד, חזרו לישוע 70 תלמידים לאחר שמילאו את משימתם לבשר. הם חשו שמחה מפני שעשו גבורות ואף גירשו שדים. ישוע אמר להם: ”אל תשמחו על כך שהרוחות נכנעות לכם; שמחו ששמותיכם נכתבו בשמיים” (‏לוקס י’:1–9,‏ 17,‏ 20‏). כן, העובדה שהם רצויים בעיני יהוה הייתה חשובה יותר מאשר העובדה שהם נהנים מזכות שירות מיוחדת כלשהי, שהרי אלוהים יזכור לטובה את התלמידים הנאמנים – ותהיה זו סיבה לשמחה גדולה בהרבה.‏

במקרה אחר פנה ישוע להמון. אישה יהודייה אחת הביעה את רגשותיה ואמרה שאימו של מורה מרשים שכזה, כלומר ישוע, ודאי שמחה מאוד. אך ישוע תיקן אותה באמרו: ”ויותר  נכון, אשרי השומעים את דבר אלוהים ושומרים אותו!” (‏לוקס י”א:27, 28‏) זו חוויה נפלאה לחוש גאווה הורית; אולם יחסי ידידות עם יהוה שמהם אנו נהנים בשל ציותנו הם סיבה טובה בהרבה לשמוח.‏

ואכן, התחושה שאנו רצויים בעיני יהוה היא המפתח לשמחה פנימית עמוקה. ניסיונות, אף שאינם מהנים כשלעצמם, אינם שוללים מאיתנו ידיעה זו. נהפוך הוא, כאשר אנו שומרים על תומתנו בשעת קשיים, הדבר הוא למעשה ניצחון הממלא את ליבנו אושר (‏רומ’ ה’:3–5‏). כמו כן, יהוה מעניק מרוחו למי שבוטחים בו, והשמחה היא חלק מפרייה (‏גל’ ה’:22‏). הדבר מסייע לנו להבין מדוע נאמר בתהלים ס”ד:11‏: ”ישמח צדיק ביהוה”.‏

זה מסביר מדוע דיאנה וג’ון, שהוזכרו קודם לכן, יכלו לשמור על שמחה מתמשכת בעת שהתמודדו עם נסיבות קשות. דיאנה מספרת: ”חסיתי ביהוה, כילד החוסה בהורה”. כיצד היא חשה בשביעות רצונו של אלוהים? ”אני מרגישה שהוא מברך אותי ביכולת להמשיך לבשר באופן קבוע עם חיוך על פניי”. ג’ון, שהמשיך להיות פעיל בשירות לאחר שחדל לשרת במסגרת תפקידו האהוב כמשגיח נודד, מסביר מה עזר לו רבות: ”מאז 1998, כאשר התמניתי ללמד בבית־הספר להכשרת משרתים, אני מקדיש ללימוד האישי זמן רב יותר מכפי שהקדשתי קודם לכן”. הוא מוסיף באשר לו ולאשתו: ”לאורך השנים הגישה הכללית שלנו הייתה להיות מוכנים לשרת את יהוה בכל תפקיד שנוכל, וזה הפך את השינוי לקל יחסית. עשינו זאת ללא חרטות”.‏

רבים אחרים חשו גם הם באמיתות הכתוב בתהלים ס”ד:11‏. תן דעתך, למשל, לזוג ששירת למעלה מ־30 שנה בבית־אל בארצות הברית. בהמשך התמנו לשרת בשדה כחלוצים מיוחדים. הם הודו באופן מציאותי: ”אבל הוא תהליך טבעי כשאתה מאבד משהו שאתה אוהב”. אך הוסיפו: ”אתה לא יכול להתאבל לנצח”. הם החלו להשתתף בשירות עם הקהילה מייד. עוד אמרו בני הזוג: ”התפללנו על כמה דברים מאוד ספציפיים. לאחר מכן, כשראינו כיצד נענות תפילותינו, זה עודד אותנו ושימח אותנו. זמן קצר לאחר שהגענו, אחרים בקהילה החלו לשרת כחלוצים, ובורכנו בשני שיעורי מקרא מתקדמים”.‏

יש להודות שאין זה תמיד קל להיות שמח, ושבחיים יש עליות ומורדות. בכל זאת, יהוה השרה מרוחו על כתיבת המילים המעודדות שאנו מוצאים בתהלים ס”ד:11‏. גם כשאנו חשים רפיון ידיים, אנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שמי שנותרים נאמנים חרף שינויים בנסיבותיהם ובכך מראים שהם ’צדיקים’, ’ישמחו ביהוה’. כמו כן, אנו יכולים לצפות ליום שבו תתגשם הבטחתו של יהוה באשר ל”שמיים חדשים וארץ חדשה”. אז אי־השלמות תמוגר לחלוטין. כל משרתי אלוהים ’ישישו ויגילו עדי־עד’ בדברים שהוא יברא ויספק (‏יש’ ס”ה:17, 18‏).‏

תאר לעצמך מה משמע הדבר: נוכל ליהנות מבריאות מושלמת ולהתחיל כל יום במלוא המרץ. ללא תלות בעומקם של פצעינו הרגשיים מן העבר, לא יהיו לנו מהם עוד זיכרונות מרים. מובטח לנו ש”לא תיזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב”. נס תחיית המתים יאחד אותנו מחדש עם יקירינו. מיליוני אנשים לאינספור ירגישו כמו הוריה של אותה נערה בת 12 שהקים ישוע לתחייה: ”הם לא ידעו את נפשם מרוב שמחה” (‏מר’ ה’:42‏). בסופו של דבר כל אדם עלי אדמות יהיה ”צדיק” במלוא מובן המילה, ו’ישמח ביהוה’ לנצח נצחים.‏