המתואר בדברים כ״ב:‏25–27 אינו עוסק בעיקרו בהוכחת האשמה של האיש,‏ שכן הדבר כבר היה ידוע.‏ חוק זה התמקד במתן בסיס לחפותה של האישה.‏ שים לב להקשר.‏

הפסוקים הקודמים עוסקים באיש שקיים יחסי מין עם אישה מאורסת ”בעיר”.‏ בעשותו כן היה אשם בניאוף,‏ שהרי האישה המאורסת נחשבה לנשואה.‏ ומה לגבי האישה?‏ היא ”לא צעקה בעיר”.‏ אילו הייתה עושה כן,‏ אחרים ודאי היו שומעים אותה ומגנים עליה.‏ אך היא לא צעקה.‏ לפיכך היא הייתה שותפה למעשה הניאוף,‏ ולכן שניהם נמצאו אשמים (‏דב׳ כ״ב:‏23,‏ 24‏)‏.‏

בהמשך מוצג בתורה מצב שונה:‏ ”ואם בשדה ימצא האיש את הנערה המאורשה,‏ והחזיק בה האיש ושכב עימה,‏ ומת האיש אשר שכב עימה לבדו.‏ ולנערה לא תעשה דבר.‏ אין לנערה חטא מוות,‏ כי כאשר יקום איש על רעהו ורצָחו נפש.‏ כן הדבר הזה.‏ כי בשדה מְצאה.‏ צעקה הנערה המאורשה,‏ ואין מושיע לה” (‏דב׳ כ״ב:‏25–27‏)‏.‏

במקרה זה נהנתה האישה מחמת הספק.‏ באיזה מובן?‏ ההנחה הייתה שהיא ’‏צעקה ולא היה מושיע לה’‏.‏ מכאן שהיא לא נאפה.‏ האיש,‏ לעומת זאת,‏ היה אשם באונס ובניאוף מפני ש”החזיק בה.‏.‏.‏ ושכב עימה”,‏ האישה המאורסת.‏

לכן,‏ אף־על־פי שחוק זה מתמקד בחפותה של האישה,‏ הכתוב מציג בצדק את האיש כאשם באונס ובניאוף.‏ אנו יכולים להיות בטוחים שהשופטים בדקו את העניין היטב והגיעו להחלטה בהתאם לסטנדרט שעליו חזר אלוהים שוב ושוב בצורה ברורה (‏דב׳ י״ג:‏15;‏ י״ז:‏4;‏ שמ׳ כ׳:‏14‏)‏.‏