סיפור חיים
מעולם לא הפסקתי ללמוד
אני מודה ליהוה על הזכות ללמוד ממנו בתור ’מורי האדיר’ (יש׳ ל׳:20). הוא מלמד אותנו דרך דברו הכתוב, הבריאה המופלאה וארגונו. הוא גם משתמש באחינו ואחיותינו הרוחניים כדי לעזור לנו. למרות שכמעט הגעתי לגיל 100 אני עדיין ממשיך להפיק תועלת רבה מהדרכתו של יהוה בכל ההיבטים הללו. אשמח לספר לכם את סיפורי.
נולדתי ב־1927 בעיירה קטנה ליד שיקגו, אילינוי, ארצות הברית. הוריי הביאו לעולם חמישה ילדים — ג׳טה, דון, אני, קרל וג׳וי. כולנו היינו נחושים לשרת את יהוה בכל ליבנו. ג׳טה למדה בכיתה השנייה של גלעד ב־1943, ושלושת אחיי האחרים החלו לשרת בבית־אל בברוקלין, ניו יורק — דון בשנת 1944, קרל בשנת 1947 וג׳וי בשנת 1951. דוגמתם המופתית של אחיי, וגם זו של הוריי, השפיעו עליי עמוקות.
משפחתי לומדת את האמת
אבי ואימי אהבו את אלוהים ונהגו לקרוא במקרא, והם החדירו גם בנו את האהבה הזו. אך אבי איבד את האמון בכנסיות לאחר ששירת כחייל באירופה במהלך מלחמת העולם הראשונה. אימי שמחה מאוד שהוא חזר מהמלחמה בשלום ואמרה לו: ”קרל, בוא נלך לכנסייה כמו שהיינו נוהגים לעשות”. אך הוא השיב: ”אני מוכן ללוות אותך לשם, אבל אני לא אכנס”. היא שאלה: ”למה לא?” הוא ענה: ”במהלך המלחמה, כמרים משני צידי המתרס שהשתייכו לאותה הדת בירכו את החיילים ואת הנשקים שלהם. האם אלוהים באמת בירך את שני הצדדים?”
באחד הימים, בזמן שאימי הייתה בכנסייה, שני עדי־יהוה הגיעו לביתנו. הם הציעו לאבי את שני הכרכים של הספר אור (אנג׳), אשר עוסק בספר ההתגלות. כשאימי הבחינה בספר, היא החלה לקרוא אותו, ואז יום אחד היא ראתה בעיתון המקומי מודעה שהזמינה את הקוראים ללמוד את המקרא בעזרת הספר הזה. היא החליטה ללכת לכתובת שהוזכרה שם. כשהיא הגיעה למקום, אישה מבוגרת פתחה את הדלת. אימי החזיקה את אחד הכרכים בידה ושאלה את האישה: ”האם כאן לומדים את הספר הזה?” האישה ענתה לה: ”כן, יקירתי, היכנסי”. לאחר שבוע אימי לקחה גם אותי ואת אחיי, ומאז הלכנו לשם בקביעות.
באחד המפגשים המדריך ביקש ממני לקרוא את תהלים קמ״ד:15, האומר שכל מי שעובד את יהוה הוא מאושר. הפסוק הזה השפיע עליי עמוקות, וכן גם שני פסוקים נוספים — טימותיאוס א׳. א׳:11 אשר יהוה מתואר שם בתור ”האל המאושר” ואפסים ה׳:1 שמאיץ בנו ’לחקות את אלוהים’. לכן הסקתי שעליי לשרת את בוראי בשמחה ולהודות לו על הזכות הזו. שתי הנקודות האלה הנחו אותי לאורך כל חיי.
הקהילה הקרובה ביותר הייתה במרחק 32 קילומטר משיקגו. בכל זאת, נכחנו באסיפות, והידע שלי במקרא הלך וגדל. אני זוכר מקרה אחד שבו המדריך נתן לג׳טה לענות תשובה. כשהקשבתי לה, חשבתי לעצמי: ’ידעתי את זה. גם אני יכולתי להרים את היד ולענות’. לכן התחלתי להתכונן מראש ולהכין תשובות משלי. אך חשוב מכך, כמו שאר אחיי, גדלתי מבחינה רוחנית. נטבלתי ב־1941.
למדתי מפי יהוה בכינוסים
אני זוכר במיוחד את הכינוס שהתקיים בשנת 1942 בקליבלנד, אוהיו. אחים ואחיות ביותר מ־50 מיקומים שונים בארצות הברית היו מחוברים לתוכנית דרך הטלפון. אני ומשפחתי נשארנו ללון עם משפחות אחרות בעיר אוהלים שהקימו אחינו בקרבת אתר הכינוס. מלחמת העולם השנייה הייתה אז בעיצומה, וההתנגדות כלפי עדי־יהוה צברה תאוצה. בערב ראיתי קבוצות אחים שחנו את מכוניותיהם כשפניהן מכוונות אל מחוץ למחנה. הם סיכמו שבכל רכב יישאר מישהו כדי לשמור במהלך הלילה. אם היה איזשהו סימן לסכנה, האחים היו מדליקים את הפנסים הקדמיים כדי לסנוור את התוקפים ומתחילים לצפור כדי שאחרים יוכלו להגיע ולעזור להם. חשבתי לעצמי: ’משרתי יהוה מוכנים היטב לכל תרחיש’. הידיעה הזו עזרה לי לישון היטב ולא להיות מוטרד כלל.
שנים מאוחר יותר, כשחשבתי על הכינוס הזה, הבנתי שאימי לא הראתה שום שמץ של דאגה או פחד. היא בטחה בכל ליבה ביהוה ובארגונו. אני לעולם לא אשכח את דוגמתה הטובה.
זמן קצר לפני הכינוס אימי החלה לשרת כחלוצה רגילה. לכן היא שמה לב במיוחד לנקודות מנאומים שדנו בשירות המורחב. בדרך הביתה היא אמרה לנו: ”אני מאוד רוצה להמשיך לשרת בתור חלוצה. אבל אני לא אצליח לעשות את זה וגם לדאוג לכל מטלות הבית”. היא שאלה אם נהיה מוכנים לעזור, וענינו לה שכן. לכן היא ביקשה מכל אחד מאיתנו לנקות חדר אחד או שניים לפני ארוחת הבוקר. כשהיינו הולכים לבית הספר, היא הייתה בודקת שהבית נקי ומסודר, ורק אז יוצאת לשירות. למרות שהיא הייתה מאוד עסוקה, היא מעולם לא זנחה אותנו. כשהיינו חוזרים הביתה מבית הספר לארוחת הצהריים, היא תמיד חיכתה לנו. בחלק מהימים היינו אפילו מצטרפים אליה לשירות אחרי הלימודים, וכך הבנו טוב יותר מה זה אומר באמת להיות חלוץ.
תחילת דרכי בשירות המורחב
התחלתי לשרת כחלוץ בגיל 16. למרות שאבי עדיין לא היה עד־יהוה, הוא התעניין בשירות שלי. סיפרתי לו שלמרות כל המאמצים שלי, עדיין לא מצאתי אדם המעוניין ללמוד את המקרא. אחרי שעצרתי לרגע,
שאלתי אותו: ”האם היית רוצה ללמוד איתי את המקרא?” הוא חשב לרגע על השאלה, ואז ענה: ”אני לא יכול לחשוב על סיבה שלא”. כך יצא שתלמיד המקרא הראשון שלי היה אבי. זו הייתה זכות מיוחדת עבורי.למדנו מתוך הספר ”האמת תשחרר אותך” (אנג׳). ככל ששיעורינו התקדמו, הבנתי שאבי עזר לי להשתפר כתלמיד וכמורה. למשל, ערב אחד אחרי שקראנו את הסעיף, הוא אמר לי: ”אני מבין את מה שהספר אומר. אבל איך אתה יודע שמה שכתוב בו באמת נכון?” לא הייתי מוכן לשאלה הזאת, אז אמרתי לו: ”אני לא אוכל להוכיח לך את זה כרגע, אבל עד השיעור הבא תהיה לי תשובה”. ואכן מצאתי פסוקים שתומכים בנקודות שדנו בהן. לאחר מכן התחלתי להתכונן טוב יותר לשיעורים ולמדתי לערוך מחקרים מעמיקים יותר. זה תרם לצמיחה הרוחנית שלי וגם של אבי. הוא יישם את מה שלמד, וכעבור זמן מה נטבל ב־1952.
דברים חדשים שלמדתי בבית־אל
עזבתי את הבית בגיל 17. ג׳טה a החלה לשרת כשליחה, ודון כחבר בית־אל. שניהם אהבו את המשימות שלהם, וזה מאוד עודד אותי. לכן החלטתי להשאיר את העניינים בידיים של יהוה והגשתי בקשה לשירות בית־אל וגם לבית ספר גלעד. בסופו של דבר, הוזמנתי לבית־אל ב־1946.
מילאתי משימות שונות בבית־אל, וכך למדתי הרבה דברים חדשים. למשל, לאורך 75 שנות שירותי שם למדתי להדפיס ספרים, וגם קיבלתי הכשרה בחשבונות ובייבוא וייצוא. אבל יותר מכול אני נהנה מההדרכה הרוחנית שאני זוכה לה בבית־אל דרך תוכניות הבוקר הרוחניות וההרצאות.
למדתי רבות מאחי הצעיר, קרל, שהחל לשרת בבית־אל בשנת 1947. הוא היה מורה ותלמיד שקדן של המקרא. פעם אחת ביקשתי את עזרתו בנוגע לנאום שהייתי צריך להגיש. סיפרתי לו שמצאתי הרבה חומר בנושא, אבל לא הייתי בטוח איך להשתמש בו. הוא הוביל אותי לפתרון בעזרת שאלה אחת: ”ג׳ואל, מה הנושא שלך?” מייד הבנתי את הנקודה — אני צריך להשתמש רק בחומר שרלוונטי לנושא ולסנן את כל השאר. מעולם לא שכחתי את העצה הזאת.
כדי להיות מאושר בשירות בית־אל, עליך להשתתף באופן קבוע בשירות השדה, וזה יכול
להוביל לחוויות מעודדות. חוויה אחת שאני זוכר במיוחד קרתה לפנות ערב בברונקס, ניו יורק סיטי. אח אחד ואני ביקרנו אישה שבעבר הסכימה לקבל את המצפה ועורו! אמרנו לה: ”הערב הגענו כדי לשתף אנשים בדברים מעודדים מתוך המקרא”. היא ענתה: ”אם זה קשור למקרא, בואו תיכנסו”. קראנו יחד מספר פסוקים הקשורים למלכות אלוהים ולעולם החדש ודנו בהם. היא מאוד התרשמה מכך, ובשבוע שלאחר מכן היא הזמינה חלק מחבריה להצטרף אליה. לימים היא ובעלה החלו לשרת את יהוה בנאמנות.למדתי רבות מאשתי
חיפשתי שותפה לנישואין במשך 10 שנים לפני שפגשתי את אשתי. מה עזר לי למצוא שותפה טובה לנישואין? הקדשתי הרבה מחשבה ותפילות לשאלה: ’מה אני רוצה לעשות אחרי שאתחתן?’
בכינוס באצטדיון ינקי שהתקיים ב־1953 פגשתי אחות בשם מרי אניול. היא וג׳טה למדו יחד בכיתה השנייה של גלעד, ואז נשלחו לשרת יחד באותו אזור. היא סיפרה לי בהתלהבות על המשימה שלה כשליחה בקריביים ועל שיעורי המקרא שניהלה לאורך השנים. ככל שהכרנו אחד את השני יותר לעומק, הבנו שיש לנו אותן מטרות רוחניות. האהבה בינינו גדלה, ונישאנו באפריל 1955. מרי הייתה עבורי מתנה מיהוה בכל מיני דרכים, והיא הציבה לי דוגמה טובה לחיקוי. היא מילאה בשמחה כל משימה שקיבלה. היא הייתה חרוצה, מתחשבת ותמיד הציבה את ענייני המלכות במקום הראשון (מתי ו׳:33). שירתנו בשירות הנפתי במשך שלוש שנים, וב־1958 הוזמנו לשרת בבית־אל.
למדתי הרבה ממרי. למשל, בתחילת נישואינו החלטנו לערוך את קריאת המקרא שלנו יחד ולקרוא 15 פסוקים בכל פעם. אחרי שאחד מאיתנו היה קורא את הקטע, היינו משוחחים בינינו על הפסוקים וחושבים איך אפשר ליישם אותם בחיינו. פעמים רבות מרי שיתפה אותי בדברים שהיא למדה בגלעד ובשירות שלה כשליחה. הדיונים האלה העשירו את הידע שלי ועזרו לי לשפר את הנאומים שלי ולהבין כיצד אני יכול לעודד טוב יותר את האחיות בקהילה (מש׳ כ״ה:11).
מרי נפטרה בשנת 2013. אני כבר לא יכול לחכות לראות אותה בעולם החדש. בינתיים אני נחוש להמשיך ללמוד על יהוה ולבטוח בו בכל ליבי (מש׳ ג׳:5, 6). אני שואב נחמה ושמחה כשאני חושב על כל מה שמשרתי יהוה יעשו בעולם החדש. זה כולל את כל הדברים החדשים שנלמד על יהוה אלוהינו, וגם את מה שנלמד ממנו בתור מורנו האדיר. אין יום שאני לא מודה ליהוה על כל הדברים שלימד אותי ועל ביטויי החסד הרבים שגילה כלפיי.
a תוכל לקרוא את סיפור חייה של ג׳טה סונל בהוצאת המצפה מ־1 במרס 2003, עמ׳ 23–29.