נולדתי בשנת 1954 בסנט פול,‏ מינסוטה שבארה״ב למשפחה קתולית ממעמד הביניים.‏ אני השני מבין חמישה ילדים.‏ למדתי בבית־ספר יסודי קתולי והייתי נער מזבח.‏ למרות זאת היה לי מעט מאוד ידע מקראי.‏ אף־על־פי שהאמנתי שחייב להיות אלוהים שברא את הכול,‏ איבדתי לגמרי את האמונה בכנסייה.‏

עדי־יהוה הגיעו לביתי במהלך השנה הראשונה ללימודיי בבית־הספר למשפטים ויליאם מיטשל.‏ בדיוק כיבסתי את בגדיי ולכן הייתי עסוק,‏ אך בני הזוג היו אדיבים והסכימו לחזור בזמן אחר.‏ כשחזרו,‏ שאלתי אותם שתי שאלות:‏ ”למה אנשים טובים אינם מצליחים בעולם?‏” ו”מה צריך לעשות כדי להיות מאושר?‏” הם נתנו לי את הספר האמת המובילה לחיי־נצח ואת תרגום עולם חדש של כתבי־הקודש שהייתה לו כריכה ירוקה בוהקת.‏ הסכמתי ללמוד את המקרא,‏ והדבר ממש פתח את עיניי.‏ התרשמתי מהרעיון שמלכות אלוהים היא ממשלה שתטפל בענייני האנושות  עלי אדמות.‏ הבנתי ששלטון האדם נחל כישלון חרוץ והותיר אחריו עולם המלא בכאב,‏ סבל,‏ אי־צדק ועוולות.‏

הקדשתי את חיי ליהוה בתחילת 1982 ונטבלתי מאוחר יותר באותה השנה בכינוס ”אמת המלכות” שנערך בסנט פול סיוויק סנטר.‏ כעבור שבוע חזרתי לסיוויק סנטר כדי לעבור שם מבחני לשכה.‏ בתחילת אוקטובר נודע לי שעברתי את המבחן,‏ ותודות לכך הורשיתי לעסוק במשפטים.‏

באותו הכינוס בנושא ”אמת המלכות” פגשתי את מייק ריצ׳רדסון,‏ חבר בית־אל מברוקלין,‏ והוא סיפר לי על כך שהוקמה מחלקת משפטים במשרדים הראשיים.‏ זכרתי את דבריו של הסריס האתיופי המוזכרים במעשי השליחים ח׳:‏36 ושאלתי את עצמי:‏ ’‏מה מונע בעדי מלהגיש בקשה לעבוד במחלקת המשפטים?‏’‏ לכן הגשתי בקשה לשרת בבית־אל.‏

הוריי לא היו מרוצים מכך שהפכתי לאחד מעדי־יהוה.‏ אבי שאל אותי כיצד העבודה שלי בחברת המצפה תתרום לקריירה שלי במשפטים.‏ הסברתי לו שאעבוד בהתנדבות ואקבל מדי חודש 75 דולר — החזר הוצאות חודשי שמקבלים חברי בית־אל.‏

לאחר שסיימתי לטפל בהתחייבויות תעסוקתיות קודמות,‏ התחלתי בשנת 1984 את שירותי בבית־אל בברוקלין,‏ ניו יורק.‏ התמניתי לעבוד במחלקת המשפטים.‏ הניסיון שרכשתי שם הכין אותי לבאות.‏

תיאטרון סטנלי בג׳רזי סיטי שבניו ג׳רזי נרכש בנובמבר 1983.‏ האחים הגישו בקשות להיתרים לביצוע שיפוצים במערכות החשמל והצנרת של הבניין.‏ כאשר נפגשו עם פקידי העירייה המקומיים,‏ הם הסבירו להם שבכוונתם להשתמש בתיאטרון כאולם כינוסים של עדי־יהוה.‏ זה עורר בעיה.‏ על־פי תוכנית בניין העיר ניתן להקים בתי תפילה אך ורק בשכונות מגורים.‏ תיאטרון סטנלי היה באזור המסחרי המרכזי,‏ ולכן פקידי העירייה סירבו לתת את ההיתרים.‏ האחים ביקשו לערער על ההחלטה,‏ אך בקשתם נדחתה.‏

במהלך השבוע הראשון שלי בבית־אל עתר הארגון לבית המשפט המחוזי כדי לערער על  ההחלטה לסרב לתת את ההיתרים.‏ הואיל ובדיוק תמו השנתיים שבהן שימשתי כמזכיר בבית המשפט המחוזי בסנט פול שבמינסוטה,‏ הטיעונים שהועלו שם לא היו זרים לי.‏ אחד מעורכי הדין שלנו טען שתיאטרון סטנלי כבר שימש בעבר לאירועים ציבוריים שונים,‏ החל בסרטים וכלה במופעי רוק.‏ אם כן,‏ מדוע לא יהיה זה חוקי לקיים שם אירוע דתי?‏ בית המשפט המחוזי שקל את העניין ופסק שעיריית ג׳רזי סיטי הפרה את חופש הדת שלנו.‏ כמו כן,‏ בית המשפט הורה לעירייה לספק את ההיתרים הנחוצים,‏ והתחלתי לראות כיצד יהוה מברך את השימוש שעושה ארגונו באמצעים חוקיים כדי לקדם את פעילותו.‏ כל כך שמחתי שהיה לי חלק בכך.‏

האחים החלו בפרויקט שיפוץ עצום,‏ ולבסוף ב־8 בספטמבר 1985 התקיים טקס הסיום של הכיתה ה־79 של בית־ספר גלעד באולם הכינוסים בג׳רזי סיטי.‏ היה זה פחות משנה לאחר שהחלו השיפוצים.‏ הייתה זו זכות גדולה עבורי לקדם את ענייני המלכות בתור אחד מעורכי הדין,‏ והסיפוק שחשתי היה גדול בהרבה מכל רגש שחוויתי במהלך עבודתי בתחום המשפטים לפני בואי לבית־אל.‏ לא תיארתי לעצמי שיהוה יעניק לי זכויות נוספות רבות.‏

בשנות ה־80 רופאים ובתי חולים דחו לא אחת את בקשותיהם של עדי־יהוה בגירים לטיפולים רפואיים ללא מוצרי דם.‏ נשים הרות ניצבו מול מכשולים גדולים יותר מפני שבמקרים רבים השופטים סברו שלאותן נשים אין כל זכות חוקית לסרב לעירוי דם.‏ השופטים טענו שאם לא יינתן עירוי דם,‏ התינוק שייוולד עלול לגדול ללא אם.‏

ב־29 בדצמבר 1988 סבלה אחות דניס ניקולאו מדימום חמור לאחר שילדה את בנה.‏ רמת ההמוגלובין שלה צנחה מתחת ל־0.‏5 והרופא שלה ביקש ממנה שתסכים לקבל עירוי דם.‏ אחות ניקולאו סירבה.‏ למוחרת בבוקר ביקש בית החולים לקבל צו משפטי המתיר לחברי הצוות הרפואי לספק את מה שהם החשיבו לעירויי דם הכרחיים.‏ מבלי לקיים שימוע או אף מבלי ליידע על כך את אחות ניקולאו או את בעלה,‏ השופט התיר לבית החולים לערות לה דם.‏

ביום שישי ה־30 בדצמבר צוות בית החולים נתן לאחות ניקולאו עירויי דם חרף התנגדותה,‏ התנגדות בעלה והתנגדותם של בני משפחה אחרים שעמדו לצד מיטתה.‏  באותו ערב נעצרו כמה בני משפחה וזקני־קהילה מפני שיצרו חומה אנושית סביב מיטתה של אחות ניקולאו במטרה למנוע את מתן העירויים.‏ בבוקר יום שבת,‏ ה־31 בדצמבר,‏ אמצעי התקשורת של ניו יורק סיטי ולונג איילנד דיווחו על המעצרים.‏

ביום שני בבוקר דיברתי עם אב בית הדין,‏ מילטון מולן.‏ הצגתי בפניו את העובדות,‏ והדגשתי שהשופט חתם על הצו לערות דם מבלי לקיים שימוע.‏ השופט מולן ביקש ממני להגיע אל משרדו מאוחר יותר אחר הצהריים כדי לדון בעובדות ובחוקים הנוגעים למקרה.‏ באותו ערב התלווה אליי המשגיח שלי,‏ פיליפ ברמלי,‏ ללשכתו של השופט מולן.‏ השופט הזמין גם את עורך הדין של בית החולים להצטרף אלינו.‏ האווירה התלהטה.‏ בשלב מסוים אח ברמלי כתב לי בפנקס שלו שעליי להוריד את הטון.‏ במבט לאחור הייתה זו עצה טובה מפני שהייתי נסער בשעה שניסיתי להפריך את טענותיו של עורך הדין.‏

כעבור כשעה אמר השופט מולן שהתיק הזה יהיה הראשון שיידון למוחרת בבוקר.‏ בדרכנו החוצה מלשכתו אמר השופט מולן שלעורך הדין של בית החולים מצפה ”מחר עבודה קשה”.‏ משמע הדבר שלא יהיה קל לעורך הדין להגן על עמדתו.‏ הרגשתי שיהוה הראה לי שיש לנו סיכוי טוב לנצח.‏ נדהמתי מהמחשבה שיהוה השתמש בנו כדי לממש את רצונו.‏

עבדנו אל תוך הלילה כדי להכין את טיעונינו לדיון שייערך למוחרת בבוקר.‏ בניין בית המשפט ממוקם כמה רחובות ספורים מבית־אל בברוקלין,‏ ולכן רוב האחים העובדים במחלקת המשפטים הקטנה שלנו הלכו לשם ברגל.‏ לאחר ששמע את טיעונינו,‏ הרכב ארבעת השופטים ביטל את הצו לערות דם.‏ בית המשפט העליון פסק לטובתה של אחות ניקולאו וציין שמתן צו מבלי לשמוע תחילה את חוות דעתה של המטופלת היה הפרה של זכויות אדם בסיסיות.‏

בית המשפט הגבוה ביותר בניו יורק אישר שלאחות ניקולאו הייתה הזכות לקבל טיפול רפואי ללא דם.‏ הייתה זו ההכרעה  הראשונה מבין ארבע הכרעות בנושא הדם של בתי משפט גבוהים במדינות שונות ברחבי ארצות הברית,‏ אשר הייתה לי הזכות ליטול בה חלק.‏ (‏ראה התיבה ”‏ ניצחונות בבתי דין עליונים ברחבי המדינה‏”.‏)‏ בנוסף,‏ הצטרפתי לעורכי דין אחרים בבית־אל בתיקים הנוגעים למשמורת על ילדים,‏ גירושין וחוקים באשר לשימוש בקרקעות ומבנים.‏

כשפגשתי לראשונה את אשתי דניס,‏ היא הייתה גרושה וגידלה שלושה ילדים.‏ היא עבדה לפרנסתה ושירתה כחלוצה.‏ היו לה חיים קשים,‏ והתרשמתי עמוקות מנחישותה לשרת את יהוה.‏ בשנת 1992 נכחנו בכינוס המחוזי ”נושאי האור” בניו יורק,‏ והצעתי לה שנכיר זה את זה טוב יותר.‏ כעבור שנה התחתנו.‏ הייתה זו מתנה מיהוה לקבל אישה רוחנית בעלת חוש הומור.‏ דניס אכן גמלה לי טוב כל ימי חיינו המשותפים (‏מש׳ ל״א:‏12‏)‏.‏

כשהתחתנו היו הילדים בני 11,‏ 13 ו־16.‏ רציתי להיות אב טוב עבורם,‏ לכן קראתי ויישמתי בקפידה כל דבר שמצאתי בפרסומים שלנו על הורים חורגים.‏ לאורך השנים היו קשיים,‏ אך אני שמח שהילדים קיבלו אותי כחבר נאמן וכאב אוהב.‏ ביתנו תמיד היה פתוח לחבריהם של ילדינו ונהנינו מאוד מבית המלא בצעירים אנרגטיים.‏

בשנת 2013 דניס ואני עברנו לוויסקונסין כדי לטפל בהורים מזדקנים.‏ להפתעתי לא תם שירותי בבית־אל.‏ התבקשתי להמשיך לספק לארגון עזרה משפטית בתור מתנדב זמני.‏

בספטמבר 2018 שמתי לב שאני מכחכח הרבה בגרוני.‏ הרופא המקומי בדק אותי אך לא הצליח להבין מה מקור הבעיה.‏ בהמשך רופא אחר הציע שאפנה לנוירולוג.‏ בינואר 2019 ערך הנוירולוג בדיקה ניסיונית של מחלה נוירולוגית נדירה המכונה חולשה סופרה־נוקלארית בסיסית (‏PSP)‏.‏

כעבור שלושה ימים,‏ בזמן שהחלקתי על הקרח,‏ שברתי את פרק כף ידי הימני.‏ במשך כל חיי החלקתי על קרח;‏ היה זה טבע שני עבורי.‏ לכן הבנתי שאני מאבד את הכישורים המוטוריים שלי.‏ ההחמרה המהירה במחלה הנוירולוגית שלי הייתה מפתיעה.‏ המחלה פגעה בכושר הדיבור שלי,‏ בתנועה שלי וביכולת שלי לבלוע.‏

נפלה בחלקי זכות כל כך גדולה להשתמש בניסיון שלי כעורך דין כדי למלא תפקיד קטן בקידום ענייני המלכות.‏ והייתה לי הזכות לכתוב מאמרים רבים בכתבי עת מקצועיים ולנאום בסמינרים מדיקו־לגלים ברחבי העולם כדי להגן על זכותם של משרתי יהוה לבחור בטיפולים רפואיים וניתוחים ללא דם.‏ אני מייחס לעצמי את הנאמר בלוקס י״ז:‏10‏:‏ ’‏עבד אני ותו לא.‏ עשיתי את מה שמחובתי לעשות’‏.‏